חואן פרון (Juan Perón): הקולונל שכתב מחדש את ארגנטינה
ב-9 באוקטובר 1945, קבוצה של קצינים יריבים אילצה את הקולונל חואן דומינגו פרון (Juan Domingo Perón) לעזוב את הממשלה ועצרה אותו. שמונה ימים לאחר מכן, איגודי העובדים שטיפח במשך שנתיים מילאו את פלאסה דה מאז'ו (Plaza de Mayo) ולא הסכימו להתפנות עד לשחרורו. באותו לילה הוא יצא אל המרפסת, וארגנטינה זכתה בתנועה פוליטית שלא הצליחה להשתחרר ממנה מאז. הארגנטינאים עדיין מציינים את ה-17 באוקטובר כיום הנאמנות. חמישה ימים לאחר מכן נשא פרון את אווה דוארטה (Eva Duarte) לאישה.
מלוֹבּוֹס ועד האלפים
הוא נולד ב-8 באוקטובר 1895 בלובוס (Lobos), שבפרובינציית בואנוס איירס, למשפחה בעלת מוצא מעורב של ספרדים, בריטים, צרפתים וטֶאוּאֶלצֶ'ה (Tehuelche); סבא-רבא שלו היה סוחר נעליים אמיד וסבו היה רופא. הוא החל ללמוד במכללה הצבאית הלאומית בשנת 1911 בגיל שש-עשרה וסיים את לימודיו ב-1913, כשהוא מצטיין באגרוף ובסיף יותר מאשר בכיתה. עם הוצבו בפרנה (Paraná) שבאנטרה ריוס (Entre Ríos), הוא החל לגשר בסכסוכי עבודה כבר בשנת 1920 – משימה חריגה לקצין צעיר, ובעלת השפעה מעצבת.
ההשכלה המכרעת הגיעה מחוץ לארץ. בין 1939 ל-1941 הוא נשלח ללמוד לוחמת הרים באלפים האיטלקיים, למד באוניברסיטת טורינו, ושירת כנספח צבאי ברומא ובברלין. הוא צפה מקרוב באיטליה של מוסוליני והסיק מסקנה שתגדיר אותו: שההישג הפשיסטי שכדאי לאמץ הוא ארגון המונים של מעמד העובדים, ושאפשר להפריד אותו מהטוטליטריות ולחבר אותו למשהו שהוא כינה סוציאל-דמוקרטיה. השאלה אם הפרדה זו הושלמה אי פעם היא הוויכוח שמלווה אותו מזה שמונים שנה.
המשרד שאף אחד לא רצה
פרון השתתף בהפיכה הצבאית ב-1943 נגד רמון קסטיו (Ramón Castillo) ואז ביקש את משרד העבודה – פינה נידחת שקצינים עמיתיו שמחו לוותר עליה. הוא המשיך והפך אותו למשרד החזק ביותר במדינה. הוא העלה אותו לדרגת משרד ממשלתי בנובמבר 1943 והשתמש בו כדי לספק, בזו אחר זו, שכר מינימום, חופשות בתשלום, פיצויים על תאונות עבודה ובתי דין לעבודה. מנהיגי איגודים שבילו עשורים תחת מכות המדינה מצאו עצמם מנהלים משא ומתן עם קולונל שנתן להם את מה שביקשו. עד 1945 ה-CGT לא היה בסיס כוח שהוא חיזר אחריו; זה היה כלי שהיה בבעלותו.
זה מה שהוכיח משבר אוקטובר. יריביו סילקו אדם וגילו שהם סילקו גם את הקשר היחיד של הממשלה למיליון עובדים. בבחירות בפברואר 1946 ניצח פרון, שהתמודד לצד הורטנסיו קיחאנו (Hortensio Quijano), בצורה מכרעת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צדק חברתי ועצמאות כלכלית
תקופת הנשיאות הראשונה השקיעה את רווחי המלחמה של ארגנטינה בארגון מחדש של החיים הלאומיים. פרון הלאים את הבנק המרכזי, את הרכבות, את צי הסוחר ואת השירותים הציבוריים, והקים את IAPI, מונופול מדינתי על ייצוא תבואה שנועד ללחוץ על האוליגרכיה של בעלי הקרקעות ולממן את התעשייה. נשים קיבלו את זכות הבחירה ב-1947. כ-650,000 בתי מגורים ציבוריים נבנו. השכר הריאלי עלה בכ-35 אחוז בין 1945 ל-1949. הדוקטרינה שלו, חוסטסיאליזמו (justicialismo), הבטיחה צדק חברתי ועצמאות כלכלית, ולמשך כמה שנים נראה היה שהיא מספקת את שניהם.
אווה פרון הפכה זאת לנראה לעין. הקרן שלה, שהוקמה ב-1948, פעלה בתקציב שנתי של כ-50 מיליון דולר ובנתה בתי ספר, מרפאות ויותר מ-25,000 בתים, תוך חלוקתם באופן אישי בסצנות שמיזגו סעד ומסירות. היא הייתה המנוע הרגשי של התנועה, וכשמתה ב-1952 המנגנון איבד את החלק שלא ניתן היה להחליפו.
החשבון סגר את הפער מהר יותר מהמיתולוגיה. 1.7 מיליארד הדולרים ברזרבות מתקופת המלחמה מוצו עד 1948. מחירי הסחורות ירדו, היבוא עלה, הפסו איבד 70 אחוז מערכו בין 1948 ל-1950, ועד 1952 כוח הקנייה של העובדים ירד בכ-20 אחוז מהשיא שלו. כהונתו השנייה של פרון, בה ניצח ב-1951, הייתה פעולת הגנה ממושכת. מסעו נגד הכנסייה הקתולית – חקיקת גירושים, גירוש שני כמרים – הפך משטר פצוע למשטר נצור. ביוני 1955 הפציצו מטוסים צבאיים פרו-כנסייתיים את פלאסה דה מאז'ו, והרגו כ-300 אזרחים. בספטמבר הפילה אותו ה"מהפכה המשחררת" (Revolución Libertadora).
שמונה-עשרה שנים בגלות
הוא נסע לפרגוואי, ונצואלה, פנמה ולבסוף ספרד, ונשאר בחוץ לארץ במשך שמונה-עשר שנים בזמן שמפלגתו הוצאה מחוץ לחוק ושמו היה אסור בשימוש חוקי. זה לא שינה דבר. הפרוניזם ללא פרון הוכח כבלתי ניתן למשילות, וכל ממשלה ארגנטינאית באותה תקופה הוגדרה לפי עמדתה כלפי אדם אחד במדריד. כאשר הקטור קמפורה (Héctor Cámpora) ניצח בבחירות לנשיאות עבור הפרוניסטים ב-1973 ופינה את הדרך, פרון חזר – אל טבח אסיסה (Ezeiza), שבו האגפים השמאליים והימניים של התנועה פתחו באש זה על זה בעצרת קבלת הפנים שלו. הוא נבחר שוב לנשיא באוקטובר 1973 עם אשתו השלישית איסבל (Isabel) כסגנית נשיא. חודשיו האחרונים עברו במלחמת האזרחים בתוך הקואליציה שלו, כאשר השר שלו חוסה לופס רגה (José López Rega) ניהל את חוליית המוות "המשולש A" (Triple A), שהואשמה באופן אמין במאות רציחות ללא משפט. הוא מת ב-1 ביולי 1974. איסבל ירשה אותו, והמדינה נפלה לדיקטטורה צבאית בשנת 1976.
מדוע חואן נחשב לגאון
הכישרון הספציפי הוא המצאה פוליטית: פרון בנה תנועת המונים בת-קיימא מתוך ציבור שאף אחד אחר לא חשב לארגן, ונתן לה שפה, לוח שנה וליטורגיה. העובדים של ארגנטינה היו קיימים כקובלנה לפני 1943; אחריו הם היו קיימים כגוש עם שם. התובנה הייתה למזג אספקה חומרית – שכר, חופשות, פנסיות, דיור – עם נרטיב של כבוד שגרם למקבלי השירות להרגיש מוכרים ולא מרחמים עליהם. חצי מאה לאחר מותו, הפרוניזם נותר הציר של הפוליטיקה הארגנטינאית, הנתבע על ידי ממשלות מהשמאל ומהימין, וזו הוכחה מוזרה מסוגה. היסטוריונים שדוחים את התווית הפשיסטית עושים זאת על בסיס ממשי: הוא גייס עובדים ולא את מעמד הביניים המפוחד, לא רדף אחר התפשטות טריטוריאלית, ונאלץ לנהל משא ומתן ללא הרף במקום לפקוד.
טיעון הנגד כבד. מדובר במיומנות כריזמטית וארגונית, לא בעומק אינטלקטואלי: כתביו שלו, כולל "הקהילה המאורגנת" (La Comunidad Organizada), הם נגזרות של אחרים, והכלכלה שלו הייתה רווח בלתי צפוי שבוזבז במהירות ואז הוגן בצורה גרועה, והסתיימה בסטגפלציה ובפיחות. הוא פיטר יותר מאלפיים פרופסורים באוניברסיטה, בהם חתן פרס נובל ברנרדו הוסאי (Bernardo Houssay); הוא הלאים את השידורים, שלט בנייר העיתון, סגר את "לה פרנסה" (La Prensa) וכלא מתנגדים כמו ריקארדו באלבין (Ricardo Balbín). תחת ממשלתו ארגנטינה מחסה פושעי מלחמה נאצים – מנגלה הגיע ב-1949, אייכמן ב-1950 – באמצעות נתיבי מילוט שנוהלו בשיתוף פעולה רשמי, גם כאשר המדינה קלטה יותר מהגרים יהודים מכל מדינה אחרת באמריקה הלטינית. והתנועה שהוא עיצב כדי שתהיה בלתי נפרדת ממנו לא יכלה לשרוד אותו: היא הפנתה את נשקה כלפי עצמה באסיסה וכלפי אזרחיה דרך ה-Triple A. גאון של גיוס שמשאיר אחריו מנגנון שאוכל את חבריו הוכיח משהו על כוח, לא על משילות.
מורשת
ארגנטינה בילתה כל עשור מאז 1955 בוויכוח עליו ומעולם לא הגיעה להכרעה מוסכמת, כיוון שהתנועה עדיין פעילה ועדיין שנויה במחלוקת. הוא נותר, לכל הדעות, הארגנטינאי המשפיע ביותר של המאה העשרים – האיש שכתב את הדקדוק הפוליטי של המדינה ואז השאיר אותה לא מסוגלת לדבר בכל שפה אחרת.