ג'וזף קונרד

ג'וזף קונרד: אמן הלשון השאולה

המצבה בבית הקברות קנטרברי טועה בשמו. כתוב עליה "ג'וזף תיאודור קונרד קורז'ניובסקי" — איות שגוי של השם הפולני של אדם שכתב כמה מהפרוזות המשובחות ביותר בשפה האנגלית, שהייתה השפה השלישית שלמד. מתחתיה מופיעות שורות מתוך 'מלכת הפיות' של ספנסר שקונרד בחר בעצמו ככתובת לרומן האחרון שהשלים. אפילו במוות השכבות הן אבסורדיות ומדויקות: פולני תחת פסוק של משורר אנגלי, בחצר כנסייה בקנט, תחת שם שאף אחד לא ידע לאיית.

יתום של התקוממות שנכשלה

הוא נולד יוזף תיאודור קונרד קורז'ניובסקי ב-3 בדצמבר 1857 בברדיצ'ב, בפלך קייב של האימפריה הרוסית, על אדמה שהייתה פולין. אביו, אפולו קורז'ניובסקי, היה סופר ופעיל פוליטי; ב-1862 הוא נעצר בוורשה בשל עבודת התנגדות והוגלה לוולוגדה, כשהוא לוקח את משפחתו איתו. אמו של קונרד, אווה, מתה משחפת ב-1865. אפולו מת מאותה מחלה ב-1869. קונרד היה בן אחת-עשרה ויתום, תוצר של מרד לאומני שעלה לו בשני הוריו ולא השיג דבר.

דודו תדיאוש בוברובסקי הפך לאפוטרופוס שלו ונשאר התמיכה הכלכלית והרגשית שלו במשך עשורים — נוכחות יציבה, ספקנית ונדיבה מאחורי חיים שהתנהלו אחרת ללא רשת ביטחון. בגיל שלוש-עשרה, קונרד הודיע שהוא מתכוון לצאת לים. זו הייתה שאיפה אקסצנטרית עבור נער פולני מוקף יבשה והיא לא התרככה.

תשע-עשרה שנים לפני התורן

באוקטובר 1874, בוברובסקי שלח את הנער בן השש-עשרה למרסיי לעבוד על ספינות סוחר צרפתיות. קונרד בילה כמעט ארבע שנים בצי הסוחר הצרפתי, ואז הצטרף לבריטים באפריל 1878 — החלטה שבסופו של דבר תעניק לו לאום, מקצוע ושפה. לאורך תשע-עשרה שנים בים הוא עבד כדייל, חניך, מלח מוסמך וחובל, ועלה לדרגת קפטן ב-1888–89 בפיקוד על הבארק 'אוטאגו'.

זה לא צבע. זהו מהות העבודה. קונרד כתב על ספינות ונמלים כי הוא ניהל אותם, והסיפורת שלו נושאת רצינות טכנית לגבי כשירות וכישלונה — לגבי מה שקורה לאדם כשהעבודה חושפת אותו — שאף איש יבשה לא יכול היה לזייף.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

קונגו

ב-1890 הוא נסע למדינת קונגו החופשית מטעם חברת סחר בלגית. הוא הלך כמלח מקצועי וחזר פגוע. המסע הרס את בריאותו, והשפעותיו הפיזיות והנפשיות נשארו איתו לשארית חייו. הוא גם העניק לו את 'לב המאפליה'.

כתיבה בשפה השלישית

הוא החל את 'השיגעון של אלמאייר' בסתיו 1889, בעודו בים. הוא הופיע ב-1895. הוא דיבר פולנית מילדות, רכש צרפתית כצעיר, ולמד אנגלית רק בשנות העשרים לחייו; הוא דיבר אותה במבטא זר בולט עד הסוף. הוא הפך בכל זאת, בניסוח הסטנדרטי, לאמן פרוזה שהביא רגישות לא-אנגלית לספרות האנגלית — משפט שממעיט בערך המוזרות של ההישג.

מה שבא בעשרים שנה הוא אחד הרצפים הדחוסים ביותר ברומן המודרני: 'הכושי מהנרקיס' (1897), 'לב המאפליה' (1899), 'לורד ג'ים' (1900), 'נוסטרומו' (1904), 'הסוכן החשאי' (1907), 'תחת עיניים מערביות' (1910), 'סיכוי' (1913), 'ניצחון' (1915). הוא נישא לג'סי ג'ורג', אישה אנגלית ממעמד הפועלים צעירה ממנו בשש-עשרה שנים, ב-24 במרץ 1896; נולדו להם שני בנים, בוריס וג'ון, ולמרות חששות חבריו הנישואין קיימו את העבודה.

חסר פרוטה, ואז פתאום לא

הערצה ביקורתית לא שילמה. במשך רוב הקריירה שלו קונרד חי על מקדמות שהיה צריך להתחנן עבורן והלוואות מחברים, ג'ון גולסוורתי ביניהם. באוגוסט 1910 העניקה לו הממשלה הבריטית פנסיה של 100 ליש"ט בשנה. הצלה מסחרית הגיעה רק ב-1913 עם 'סיכוי' — ספר שהביוגרף שלו זדז'יסלב נאיידר מציין כי הוא "נחשב לעיתים קרובות לאחד הרומנים החלשים שלו." הציבור מצא אותו ארבע-עשרה שנים אחרי שכתב את 'לב המאפליה', ומצא אותו דרך עבודתו הפחות חיונית. קונרד, שאמר פעם כי "בכל מה שכתבתי יש תמיד כוונה אחת בלתי משתנה, והיא ללכוד את תשומת ליבו של הקורא," הצליח סוף סוף, בתנאים שלא הוא בחר.

מדוע ג'וזף מכונה גאון

החדשנות הספציפית היא ספקנות מבנית. קונרד בנה רומנים שמסרבים להגיש לקורא דיווח אמין — פרספקטיבות מקוטעות, מספרים כמו מארלו שהם פשרניים, חלקיים, ומספרים את הסיפור כדי לשכנע את עצמם במשהו. המנגנון הזה הוא כעת ציוד סטנדרטי ברומן המודרני, וקונרד התקין אותו. פיצג'רלד, פוקנר ופינצ'ון כולם הכירו בחוב. ט. א. לורנס תפס את האפקט טוב יותר מרוב המבקרים: "הוא הדבר הכי רודף בפרוזה שהיה אי פעם... כל הדברים שלו מסתיימים בסוג של רעב, הצעה למשהו שהוא לא יכול לומר או לעשות או לחשוב." חוסר ההספקה המכוון הזה — התחושה של משמעות שהמשפט לא יכול להגיע אליה לגמרי — הוא הטכניקה, לא כישלון שלה.

טיעון הנגד הוא הרציני ביותר שהוטח בכל מודרניסט קנוני. בפברואר 1975, בהרצאה באוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט, צ'ינואה אצ'בה כינה את קונרד "גזען גמור". האשמתו, שקובצה מאוחר יותר ב'תקוות ומכשולים' (1988), הייתה ש'לב המאפליה' מציג את אפריקה כ"עולם האחר", רקע בלבד שעל פיו ניתן למדוד את "מצבו של החסד הרוחני של אירופה עצמה", וכי קונרד שולל באופן שיטתי מאפריקאים ביטוי אנושי ושפה, בוגד במה שאצ'בה כינה שארית של אנטיפתיה לאנשים שחורים. המסה נלמדת כעת לצד הרומן ושינתה לצמיתות את האופן שבו הוא נקרא. מגינים ענו: סדריק ווטס טען ב-1983 שהספר הוא אנטי-אימפריאליסטי ושואב את כוחו בדיוק מהביקורת שלו על דעות קדומות גזעיות. אדוארד סעיד חילק את ההבדל, והודה באנטי-אימפריאליזם של קונרד תוך ציון שהוא לא יכול להעניק למקולוניאליזם את חירותו. עמדתו של סעיד היא כנראה הכנה. קונרד ראה עמוק יותר לתוך מנגנון האימפריה מאשר כמעט כל אירופאי בדורו ועדיין לא יכול היה לראות את האנשים שהיא טוחנת.

מורשת

הוא מת ב-3 באוגוסט 1924 באוסוולדס, ביתו בבישופסבורן, קנט, כנראה מהתקף לב, ונקבר בקנטרברי תחת האיות השגוי. ג'סי הלכה בעקבותיו ב-1936 ושוכבת לצידו; הקבר הוכרז כדרגה II ב-1996. מאה שנה לאחר מכן, הספרים לא התיישבו בבטחה. 'נוסטרומו' נקרא כמו תדרוך על פוליטיקה של משאבים, 'הסוכן החשאי' כמו מחקר על טרור והמשטרה שמנהלת אותו, ו'לב המאפליה' נותר הרומן הקצר שעליו מתווכחים הכי הרבה באנגלית — שזה, בדרכו, הציון הגבוה ביותר האפשרי.