ז'וזה ואן דאם (José van Dam): הקול שבלגיה הפכה לברון
בשנת 1983 חשף לבסוף אוליבייה מסיאן (Olivier Messiaen) את האופרה שעמל על כתיבתה במשך שמונה שנים, יצירה באורך ארבע שעות וחצי על חייו של הקדוש פרנציסקוס, שרוב הזמרים מחשיבים כבלתי ניתנת לביצוע. תפקיד הראשי — עצום, חשוף ודורש סוג של פשטות רוחנית מתמשכת ששום טכניקה מהמאה התשע-עשרה אינה מכינה אליך איש — הוענק לבס-בריטון בלגי אשר בילה שני עשורים בהפיכה שקטה לזמר האמין ביותר באירופה. כשמת בשנת 2026, בית האופרה הביתי שלו כינה אותו פשוט קול האופרה הגדול ביותר בהיסטוריה של בלגיה.
בריסل
הוא נולד בשם ז'וזף ואן דאם (Joseph Van Damme) בבריסل ב-25 באוגוסט 1940, שלושה חודשים לאחר הפלישה הגרמנית. הוא למד בקונסרבטוריון המלכותי של בריסל (Royal Conservatory of Brussels) אצל פרדריק אנספאך (Frederic Anspach) וסיים עם פרסים ראשונים הן בשירה והן בביצוע אופראי — דרכו של המערכת הבלגי לומר שהכלי וכישורי הבמה הגיעו יחד, דבר יוצא דופן אצל זמרים.
העלייה הארוכה
הוא ערך את הופעת הבכורה האופראית שלו בשנת 1960 כדון באזיליו (Don Basilio) בהספר מסוויליה (Il barbiere di Siviglia), ובשנת 1961 הצטרף לאופרה של פריז (Opéra de Paris), שם לה מונה (La Monnaie) מתארכת את תחילת הקריירה המקצועית שלו להופעה בהטרויאנים (Les Troyens) מאת ברליוז. בשנת 1967 עבר לאופרה של ברלין (Deutsche Oper Berlin) לשش עונות — ההתלמדות הגרמנית המסורתית, שבה זמר צעיר לומד רפרטואר גדול במהירות ובפומבי. ברלין העניקה לו את תואר קאמרזנגר (Kammersänger) בשנת 1974, בהיותו בן שלושים וארבע.
משם נפתחו בתי האופרה הגדולים ברצף: קובנט גארדן (Covent Garden), האופרה של וינה (Vienna State Opera), לה סקאלה (La Scala), והמטרופוליטן אופרה (Metropolitan Opera). תפקיד הדגל שלו היה אסקמילו (Escamillo) בכרמן (Carmen), אותו שר בלה סקאלה ובבית האופרה המלכותי, והתאים לו במדויק — תפקיד שנכשל כשהוא סתם רועש ועובד כאשר הוא שובה לב באמת.
הבריטון של קאראיין
הרברט פון קאראיין (Herbert von Karajan) הקליט אותו שתים עשרה פעמים. קשר זה, יותר מכל הופעת במה יחידה, הוא מה שקיבע את ואן דאם בדיסקוגרפיה של המאה העשרים: לפארלו (Leporello) שלו וההולנדי המעופף (Dutchman) שלו הפכו לפרשנויות ייחוס, הגרסאות שלפיהן נמדדו זמרים מאוחרים יותר. הוא שר גם בסרטו של ז'וזף לוזי (Joseph Losey) משנת 1979 של דון ג'ובאני (Don Giovanni), אחד הנסיונות הבודדים לגרום לאופרה לעבוד על המסך ללא התנצלות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הרפרטואר שלו סירב להתמחות. הוא שר מוצרט, ורדי, מוסורגסקי, רוסיני, ברג ופוצ'יני, נע בין צרפתית, גרמנית, איטלקית ורוסית, והיה אמין באותה מידה בקומדיה ובתפקידי הבס האפלים ביותר. הערכות בוכנות מתארות קול מפואר, מהדהד ואקספרסיבי המחובר לשחקן מעולה — שילוב נדיר יותר ממה שהפרסום של האופרה מרמז.
בית
הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בלה מונה (La Monnaie) בשנת 1971 כלפארלו (Leporello) בדון ג'ובאני (Don Giovanni), ולאחר מכן, מ-1981 עד 2010, הופיע שם כמעט בכל עונה. מעטים הזמרים במעמדו ששומרים על סוג כזה של נאמנות לבית אופרה לאומי במשך שלושים שנה כאשר שכר גבוה יותר זמין במקומות אחרים. הוא נפרד מהבמה שם בהפקתו של לורן פלי (Laurent Pelly) לדון קישוט (Don Quichotte), כשהוא שר את תפקיד הראשי בפעם האחרונה — אביר זקן, הזוי ומכובד, וזו כנראה פרישה טובה ככל שהרפרטואר מציע.
המורה
מ-2004 עד 2023 הוא ניהל את מחלקת האופרה והשירה בקпеלת המוזיקה המלכותית על שם המלכה אליזבת (Queen Elisabeth Music Chapel) בבלגיה, ולאחר מכן המשיך כמאסטר אורח אמריטוס. תשע-עשרה שנים של הוראה אינן תחביב פרישה; זו קריירה שנייה, ומשמעותה היא שדור של זמרים אירופאים למד את מקצועו ישירות ממנו.
עיטורים
צרפת מינתה אותו לאביר לגיון הכבוד (Chevalier de la Légion d'honneur). ברלין העניקה לו את תואר הקאמרזנגר (Kammersänger). באוגוסט 1998 המליך אותו המלך אלברט השני (King Albert II) לברון, כבוד שבלגיה אינה מחלקת בקלות ראש. בשנת 2024 העניקו לו פרסי האופרה הבינלאומיים (International Opera Awards) את פרס מפעל החיים. הוא מת ב-17 בפברואר 2026 בקרואטיה, בגיל שמונים וחמש.
מדוע ז'וזה מכונה גאון
הטענה נשענת על אומנות קולית ולא על אינטלקט, ואת האומנות הזו ראוי לתאר מאשר לרמוז עליה. הכלי של ואן דאם היה בס-בריטון אמיתי — השטח האמצעי המביך שבו רוב הזמרים הם או בס מתוח או בריטון מעובה — וההבחנה שלו הייתה אחידות: אותו צבע, משקל ושליטה מתחתית המנעד ועד לשיאו, ללא תפרים נשמעים שבהם הקול משנה הילוך. אחידות זו היא שאפשרה לו לשיר את אסקמילו ולפארלו ואז להיכנס לברג ולמסיאן מבלי להתאים מחדש. הוסף לגאטו יוצא דופן, דיקציה נקייה בארבע שפות, והמשמעת לשמור על הצליל לא מאולץ במשך חמישים שנה, ויש לך אמן שניתן לסמוך עליו בתפקיד שאיש מעולם לא שר. פרנציסקוס הקדוש מאסיזי (Saint François d'Assise) של מסיאן הוא ההוכחה: חלק חסר תקדים בציון דרך חסר תקדים, שנוצר על ידי זמר שאמינותו הייתה כשלעצמה הכשרה. שיפוטו של לה מונה (La Monnaie) — קול האופרה הגדול ביותר בהיסטוריה הבלגית — מגיע מהמוסד שעקב אחריו מקרוב ביותר במשך ארבעים שנה.
אלו הם הגבולות הישרים. הוא היה מפרש, לא יוצר: הוא לא הלחין דבר, לא הגה שום תיאוריה, ולא השיר שום שיטה מאחוריו מעבר למה שלמד בחדר. חלק ניכר מהמוניטין הבינלאומי נבנה על חסותו של קאראיין, וזמר שנבחר שתים עשרה פעמים על ידי המנצח החזק ביותר החי היה מפורסם כמעט ללא קשר. מעולם לא היה לו, ונראה שמעולם לא רצה, את הפרסום של הטנורים הגדולים. "גאון" המיושם על זמר פירושו בדרך כלל כלי לא שגרתי בתוספת משמעת עצמית לא שגרתית, ובמקרה שלו זה בדיוק ורק מה שזה אומר — שזה עדיין, לפי העדויות, די והותר.
מורשת
מה שהוא משיר הוא קטלוג של הקלטות שיאריכו ימים יותר מרוב בני דורו, תפקיד ברפרטואר הקיים בצורתו המוחלטת משום שהוא יצר אותו, בית אופרה לאומי שסירב לצמוח מעבר לו, ותשע-עשרה שנים של תלמידים. בלגיה הפכה אותו לברון; הכבוד המשמעותי יותר הוא שבמשך חצי מאה, כאשר מנצח הזקיק לחלק ששוחק כראוי ולא באופן ספקטקולרי, התשובה הייתה ז'וזה ואן דאם (José van Dam).