ז'וזה סאראמאגו: הגאון שפרח מאוחר ככותב משלים
עיר שלמה לוקה בעיוורון. לא חושך מילולי – הלוקים בעיוורון רואים רק חלל לבן חלבי – אלא עיוורון, אדם אחד בכל פעם, במגפה שמתפשטת ללא הסבר עד שהחברה עצמה קורסת לתוך זוהמה, אכזריות וכאוס. רק אישה אחת, באופן בלתי מוסבר, שומרת על מאור עיניה, וחייבת לחזות בהכל. על העיוורון (Blindness), הרומן המפורסם ביותר של ז'וזה סאראמאגו, הוא משל בעל עוצמה הרסנית, והוא מאפיין את מחברו: נקודת מוצא פשוטה ומטילת אימה המשמשת להסרת מסכת הציוויליזציה ולשאלה מהם בני אדם באמת. סאראמאגו, שלא זכה לתהילה בינלאומית עד שהיה בשנות השישים לחייו וזכה בפרס נובל בגיל שבעים ושש, היה אחת הדמויות המוסריות הגדולות של הספרות המודרנית – הוכחה לכך שגאונות יכולה להגיע מאוחר ולבער בבהירות רבה יותר בזכות זאת.
אמן אוטודידקט
דרכו של סאראמאגו לגדולה לא הייתה צפויה. הוא נולד למשפחה ענייה של איכרים חסרי קרקע בפורטוגל הכפרית ולא יכול היה להרשות לעצמו להשלים את הלימודים האקדמיים שהיו עשויים להובילו לאוניברסיטה; במקום זאת, הוא הוכשר כמכונאי ועבד בשורה של עבודות רגילות – מסגר, פקיד, מתרגם, עיתונאי – כשהוא מחנך את עצמו באמצעות קריאה בלתי פוסקת בספריות ציבוריות. הוא פרסם כמה יצירות מוקדמות אך לא מצא את קולו האמיתי עד גיל העמידה, וכל יצירות המופת שעליהן הוא זכור הגיעו לאחר גיל שישים. הקריירה שלו עומדת כאחד הטיעונים הגדולים של הספרות לכך שגאונות אינה תמיד מוקדמת, שמוח מבריק יכול להבשיל לאט, ושעבודה חשובה ביותר עשויה לבוא רק לאחר חיים שלמים של חיים והתבוננות.
כשהקול שלו צץ סוף סוף, הוא היה שייך לו לחלוטין. סאראמאגו כתב במשפטים ארוכים, זורמים וחסרי נשימה שיכולים להימשך עמודים שלמים, תוך שהוא זונח במידה רבה את הפיסוק המקובל – דיאלוגים ללא מרכאות, נקודות המוחלפות בפסיקים, קולות הדמויות והמספר מתמזגים לזרימה אחת שבעל פה, מדורגת. זה קשה בהתחלה ואז מהפנט, סגנון שמחקה את המקצבים של הדיבור והמחשבה ומושך את הקורא לתוך זרם מתמשך וסוחף. פרוזה רדיקלית זו הפכה לחתימה שלו, הניתנת לזיהוי מיידי ובלתי אפשרית לחיקוי מוצלח, הביטוי הצורני של מוח יחיד במינו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המשל כנשק
הגאונות של סאראמאגו הייתה במשל – נקודת המוצא הפשוטה והפנטסטית שהופכת למזלג מנתחים לניתוח הטבע האנושי והחברה. מה אם המוות היה פשוט נפסק, ואף אחד לא היה יכול למות? מה אם חצי האי האיברי היה מתנתק מאירופה וצף אל הים? מה אם חייו של ישו היו מסופרים מחדש מנקודת מבט סקפטית, אנושית ורדיקלית מבחינה פוליטית? כל נקודת מוצא, הנרדפת בדמיון קפדני, הופכת להרהור עמוק על כוח, אמונה, תמותה, בירוקרטיה והיכולת האנושית לאכזריות ולסולידריות כאחד. כקומוניסט כל ימי חייו ומבקר חריף של הסמכות, הדת הממוסדת ואי-צדק חברתי, סאראמאגו השתמש במשלים שלו כדי לעורר ולהאשים, ולעתים קרובות הוא אכן עשה זאת – הבשורה על פי ישו (The Gospel According to Jesus Christ) עוררה מחלוקת כה עזה עם הכנסייה הקתולית והממשלה הפורטוגזית, עד שהוא עזב את פורטוגל כדי לחיות בגלות מרצון באיים הקנריים.
ובכל זאת, למרות כל החשיכה שבהם, ספריו אינם נטולי תקווה. על העיוורון אינו חוסך בתיאורים על השפלה אנושית, אך הוא עוסק בסופו של דבר במעשים הקטנים של אהבה, אומץ ואחריות המאפשרים למספר אנשים להישאר אנושיים בתוך הקריסה – האישה ששומרת על מאור עיניה ומסרבת לנטוש את אלו שתחת השגחתה. סאראמאגו הביט ללא מורא בנורא מכל שבאנושות ובכל זאת מצא, בתוך ההריסות, את האפשרות העיקשת להגינות.
מצפון ופרס נובל
בשנת 1998 הפך סאראמאגו לסופר הראשון בשפה הפורטוגזית שזכה בפרס נובל לספרות, הכרה באמנותו יוצאת הדופן וברצינותו המוסרית. הוא נותר, עד סוף חייו הארוכים, מצפון ציבורי לוחמני – דוברי פוליטיקה, עוולות וכשלים של כוח, שלעולם לא ריכך את עמדותיו למען נוחות או תהילה. הוא כתב בפוריות עד שנות השמונים לחייו, וגל היצירתיות המאוחר שלו היה מהמרשימים ביותר בספרות המודרנית.
מדוע זה חשוב
ז'וזה סאראמאגו חשוב משום שהוא יצר קול ספרותי מקורי לחלוטין והשתמש בו כדי להפיק כמה מהמשלים המוסריים העוצמתיים ביותר של העת המודרנית – ספרים המשתמשים בבלתי אפשרי כדי לומר אמיתות קשות על האפשרי, ואשר מעמתים את הקוראים עם השאלות העמוקות ביותר על כוח, אמונה, תמותה, ומה זה אומר להישאר אנושי. הוא הוכיח שגאונות ספרותית יכולה לפרוח מאוחר, שבן איכרים אוטודידקט יכול להגיע לפסגת הספרות העולמית, ושקושי ויופי יכולים להתקיים יחד במשפט אחד חסר נשימה.
התהודה העמוקה יותר שלו היא האיחוד של תעוזה דמיונית ואומץ מוסרי. סאראמאגו מעולם לא השתמש במשלים שלו רק כדי לבדר; הוא השתמש בהם כדי להעיר את קוראיו, כדי לגרום להם לראות – האירוניה העליונה של האיש שכתב על עיוורון. הוא גאון המשל, זה שפרח מאוחר שבילה חיים שלמים בצפייה לפני שדיבר, וכשמצא סוף סוף את קולו, השתמש בו כדי להתעקש שנביט בבירור על עצמנו ונסרב להסיט את המבט.