ז'ורז' אמאדו: מספר הסיפורים של באהיה
הרחובות של סלבדור דה באהיה – השווקים ובתי הבושת שלהם, הברים על הרציף, הדייגים ועובדי הקקאו, כוהנות הקנדומבלה (Candomblé) והנשים הבלתי נכנעות – מצאו את הכרוניקן הגדול שלהם בז'ורז' אמאדו, שהפך את הפינה שטופת השמש והחושנית שלו בצפון-מזרח ברזיל לאחד הנופים החיים ביותר בספרות העולמית. ביותר משלושים רומנים שתורגמו לעשרות שפות, אמאדו עשה עבור באהיה את מה שמעט סופרים מצליחים לעשות עבור מקום כלשהו: הוא הפך אותה לאוניברסלית, וייצא את הצבע, הקצב, החושניות והמאבקים החברתיים שלה לקוראים בכל יבשת. הוא הפך, בפשטות, לקול של ברזיל לעולם.
ארץ הקקאו והקומוניסט
אמאדו נולד ב-1912 במטע קקאו בבאהיה, והעולם האכזרי של גבול הקקאו – האלימות בין בעלי קרקעות לפועלים, ניצול העניים – הטביע בו חותם לכל החיים. הוא החל לכתוב צעיר והיה, מההתחלה, סופר בעל מצפון חברתי עז. הרומנים המוקדמים שלו היו יצירות של ריאליזם חברתי נוקב, המתארות את סבלם של פועלי המטעים, עובדי הרציף וילדי הרחוב של סלבדור (הספר הבלתי נשכח קפטנים של החול). כחבר מחויב במפלגה הקומוניסטית, אמאדו שילם את המחיר הפוליטי על אמונותיו: ספריו נשרפו, הוא נכלא, ובילה שנים בגלות באירופה ובאמריקה הלטינית. הוא כיהן, לזמן מה, כחבר קונגרס קומוניסטי נבחר לפני שהמפלגה הוצאה מחוץ לחוק.
הפנייה אל השמחה
ואז, ב-1958, האמנות של אמאדו השתנתה. עם גבריאלה, ציפורן וקינמון, הוא התרחק מריאליזם אידיאולוגי קודר לעבר משהו חם יותר, מצחיק יותר וחושני יותר – חגיגה קומית ומאשרת חיים של חיי באהיה, אהבה, אוכל ותשוקה, הממוקדת בדמויות שאי אפשר לעמוד בפניהן, במיוחד נשים. השינוי הפך אותו לתופעה בינלאומית. דונה פלור ושני בעליה (1966), סיפורה של אלמנה הקרועה בין בעלה השני השקול לבין רוחו של בעלה הראשון השובב, הפך לרב-מכר עולמי ולסרט אהוב. מבלי לנטוש את אהדתו לעניים ולמודרים, אמאדו עטף כעת את חזונו החברתי בהנאה, הומור ואהבת חיים תוססת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זו הייתה צורה של רדיקליות משל עצמה. אמאדו התעקש שחייהם של תושבי באהיה הפשוטים – החושניות שלהם, דת האפרו-ברזילאית הסינקרטית שלהם, החוסן והשמחה שלהם – ראויים לחגיגה, לא רק לרחמים. הוא העניק כבוד וחיוניות מלאים לדמויות שלעיתים רחוקות התייחסו אליהן כאל יותר מקורבנות, והוא הציב את התרבות האפרו-ברזילאית, אמונת הקנדומבלה וברזיל הרב-גזעית במרכז באופן שהיה פורץ דרך לזמנו. הנשים שלו במיוחד – חזקות, חושניות, עצמאיות – הפכו לכמה מהדמויות היקרות ביותר בספרות הברזילאית.
מוסד לאומי
אמאדו הפך לדמות לאומית אהובה, חבר של מוזיקאים, אמנים ואנשים פשוטים מסלבדור כאחד. ביתו הפך למקום מפגש; דמויותיו נכנסו לדמיון הלאומי; ספריו עובדו ללא הרף לסרטים ולטלנובלות הפופולריות להפליא שנשאו את סיפוריו לכל בית בברזיל. הוא השיג את ההישג הנדיר של להיות סופר רציני ומכובד בינלאומית וגם סופר פופולרי באמת, אהוב על קוראים שלעולם לא היו מכנים את עצמם חובבי ספרות. כשמת ב-2001, ברזיל התאבלה עליו כאוצר לאומי, ואפרו נקבר, לפי בקשתו, בגינת ביתו בבאהיה.
מדוע זה חשוב
ז'ורז' אמאדו חשוב כי הוא הציב את ברזיל – ובמיוחד את התרבות האפרו-ברזילאית העשירה ולעיתים קרובות מוזנחת של באהיה – על מפת הספרות העולמית, ועשה זאת בנדיבות ובשמחה שכבשו קוראים בכל מקום. הוא הוכיח שספרות אזורית ומושרשת עמוק יכולה להיות אוניברסלית, ושהסופר יכול להיות מחויב חברתית מבלי להיות קודר, תוך חגיגת העניים לא רק בסבלם אלא באנושיותם המלאה והתוססת.
המתנה העמוקה יותר שלו הייתה חזון של החיים כמשהו שיש להתענג עליו גם בתוך קושי. אמאדו סירב להפריד בין הפוליטי לחושני, בין המאבק לצדק לבין תענוגות האוכל, המוזיקה, האמונה והאהבה. הוא כיבד את כבודם של אנשים פשוטים בכך שהראה אותם לא כהפשטות אלא כבני אדם מלאים, רעבים לחיים – ובכך העניק לעולם דיוקן מתמשך של ברזיל שהוא לסירוגין כועס, עדין, מצחיק וחי באופן שאי אפשר לעמוד בפניו.