יונאס סאלק: האיש שלא רצה לרשום פטנט על השמש
ב-12 באפריל 1955, באולם של אוניברסיטת מישיגן, הודיע תומאס פרנסיס הבן (Thomas Francis Jr.) לעולם כי החיסון שפיתח תלמידו לשעבר הוא בטוח, חזק ויעיל ב-90 אחוזים נגד שיתוק ילדים. פעמוני כנסיות צלצלו. המחלה שנהגה לסגור בריכות שחייה ולמלא ריאות ברזל בכל קיץ הובסה על ידי אדם בן ארבעים שמעולם לא ניהל מעבדה לפני 1947 – ואשר סירב לרשום פטנט על מה שיצר.
התחלה בניו יורק
יונאס אדוארד סאלק (Jonas Edward Salk) נולד בניו יורק ב-28 באוקטובר 1914, הבכור מבין שלושה בנים לדניאל ודורה סאלק, מהגרים יהודים מרוסיה. הוא היה הראשון במשפחתו ללכת לקולג'. הוא סיים את בית הספר התיכון בגיל חמש-עשרה, קיבל תואר במדעים בסיטי קולג' של ניו יורק ב-1933, וקיבל את התואר דוקטור לרפואה (MD) מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק ב-1939, ולאחר מכן התמחה בבית החולים מאונט סיני (Mount Sinai Hospital).
הוא היה יוצא דופן בקרב חבריו לספסל הלימודים בכך שלא רצה לעסוק ברפואה. מה שעניין אותו היה המעבדה, ובאופן ספציפי השאלה כיצד לגרום לגוף להגן על עצמו מפני נגיף שמעולם לא פגש.
ההתמחות במישיגן
ב-1942 לקחה אותו מלגת מחקר לאוניברסיטת מישיגן ולתומאס פרנסיס הבן, ראש תחום האפידמיולוגיה שם, שלימד אותו את המתודולוגיה של פיתוח חיסונים. זה היה הקשר המכונן בקריירה שלו. בתמיכת צבא ארצות הברית השניים הקדישו שש שנים לשפעת, וב-1943 יצרו חיסון מנגיף מומת — זני שפעת שעברו אינאקטיבציה (השבתה) בפורמלין, מתים מספיק כדי להיות לא מזיקים ושלמים מספיק כדי לעורר נוגדנים.
עיקרון זה הפך לאמונתו של סאלק, ובסופו של דבר לכפירה שלו.
פיטסבורג והכפירה
ב-1947 קיבל את ניהול מעבדת מחקר הנגיפים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג. הקרן הלאומית לשיתוק ילדים (National Foundation for Infantile Paralysis) צירפה אותו לתוכנית שלה לסיווג נגיף הפוליו — עבודת קיטלוג איטית ולא זוהרת שהעניקה לו ידע מעמיק על האויב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר מכן הוא הציע לעשות עבור הפוליו את מה שעשה עבור השפעת. הדעה המדעית הרווחת גרסה שחיסון פוליו מנגיף מומת הוא מסוכן מדי, וגרוע מכך, שלא יקנה חסינות מתמשכת; כובד המשקל של התחום נטה מאחורי נגיף חי מוחלש, הגישה שדגל בה אלברט סאבין (Albert Sabin). סאלק גידל נגיפי פוליו בכמויות על תרביות תאי כליה של קופים והמית אותם באמצעות פורמלדהיד. הבדיקות החלו ב-1952 על ילדים שכבר נדבקו, ורמות הנוגדנים עלו בחדות. הוא הזריק לעצמו ולבני משפחתו. הם ייצרו נוגדנים ולא חוו תופעות לוואי.
שני מיליון ילדים
הניסוי הקליני של 1954, בחסות הקרן הלאומית, נותר בין הניסויים הרפואיים הגדולים ביותר שבוצעו אי פעם — הערכות מדברות על השתתפות של בין מיליון לכמעט שני מיליון תלמידי בית ספר בגילאי שש עד תשע, ה"חלוצים נגד הפוליו" (Polio Pioneers). פרנסיס, מורו הוותיק, ניהל את ההערכה, וזה היה העניין: פסק הדין לא יגיע מהאדם שיש לו מה להוכיח.
הוא הגיע ב-12 באפריל 1955, והתשובה הייתה חיובית. סאלק מעולם לא רשם פטנט על החיסון ומעולם לא הרוויח ממנו דבר, מתוך העדפה שיופץ באופן רחב ככל האפשר.
הכתף הקרה
הערצה ציבורית וטינה מקצועית הגיעו יחד. סאלק לא זכה בפרס נובל. הוא מעולם לא נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים. עמיתים ראו בו רודף פרסום, מדען שהפך לסלבריטאי, והעוינות מעולם לא נעלמה לחלוטין.
הוויכוח עם סאבין האריך ימים אחרי שניהם, וההיסטוריה התייחסה לסאלק בחסד רב יותר מאשר בני דורו. סאלק טען שהחיסון המומת שלו סיפק הגנה שוות ערך ללא סיכון לגרימת שיתוק; ראיות הראו מאוחר יותר שהחיסון החי עלול, במקרים נדירים, לעשות בדיוק זאת. ועדות מייעצות פדרליות המליצו על חזרה לחיסון המומת ב-1999 ושוב ב-2009, על בסיס העובדה שהוא אינו יכול לגרום בטעות לפוליו.
מדוע יונאס מכונה גאון
האיכות כאן אינה מקוריות רעיונית. מדובר בשיקול דעת תחת לחץ ובאומץ להחזיק בעמדת מיעוט אל מול הקונצנזוס של תחום שלם. עיקרון הנגיף המומת לא היה תגלית של סאלק — הוא למד זאת מתומאס פרנסיס ויישם זאת, משפעת לפוליו, אל מול דעת מומחים שזה לא יעבוד. מה שהוא סיפק היה הנכונות לטעות בפומבי, הטיפול המתודולוגי לגדל ולהשבית נגיף באופן אמין בקנה מידה רחב, והבהירות המוסרית להזריק לילדיו שלו לפני כל אחד אחר.
טיעון הנגד הוא רציני והושמע בקול רם באותה עת. סאלק לא המציא מדע חדש; סיווג נגיף הפוליו היה עבודה מתוכנתת ממומנת על ידי קרן, והחיסון היה הישג הנדסי שנבנה על עקרונות של אנשים אחרים. הממסד המדעי מנע ממנו את שני תאריו הגבוהים ביותר — לא נובל, לא אקדמיה לאומית — והסיבה לא הייתה רק קנאה בתהילתו; עמיתים חשו באמת שהקרדיט חולק שלא בצדק. ארבעת העשורים הנותרים שלו לא הניבו דבר דומה: עבודה על טרשת נפוצה, סרטן, ולבסוף חיסון נגיף מומת לאיידס שלא הצליח. הסיכום הכנה הוא שסאלק היה מדען יישומי מעולה ומארגן יוצא דופן של בעיה מעשית קשה, שזכה להערצה כגאון על ידי הציבור בין היתר משום שהדבר שפתר היה כזה שהפחיד כל הורה באמריקה. העובדה שהשבחים עלו על המקוריות לא הופכת את ההישג לקטן יותר. באופן גס, הוא סיים מגפה.
מורשת
ב-1963 פתח את מכון סאלק למחקרים ביולוגיים (Salk Institute for Biological Studies) בלה הויה, שנבנה עם מענק של 20 מיליון דולר מהקרן הלאומית למדע וגיבוי של "מצעד הפרוטות" (March of Dimes) — מוסד שתוכנן לתת לחוקרים את החופש שהוא הרגיש שנמנע ממנו. הוא עבד שם עד מותו ב-23 ביוני 1995, בגיל שמונים.
האנדרטה שלו היא שלילית: היעדר אימת הקיץ, המחלקות הסגורות, המכונות שנשמו עבור ילדים. הוא נתן את הדבר במתנה, וההחלטה הזו הפכה לעובדה המצוטטת ביותר לגביו — מפורסמת יותר, כיום, מהכימיה שאפשרה זאת.