ג'ון בטג'מן: משורר החצר שהציל תחנה
בשנת 1967 נשאלה פרופסור מורטון לאנגלית באוקספורד, דיים הלן גארדנר (Dame Helen Gardner), האם ג'ון בטג'מן צריך להיות משורר החצר (Poet Laureate), והיא הגדירה אותו כ"קל דעת, משעשע אך די טריוויאלי". מזכיר המינויים בדאונינג סטריט הסכים ופסל אותו כ"בחירה המביטה לאחור", כ"זמר של מגרשי טניס ושל קלויסטרים בקתדרלות", והתפקיד ניתן לססיל דיי-לואיס (Cecil Day-Lewis). בטג'מן קיבל אותו בכל מקרה חמש שנים מאוחר יותר. כיום פסלו עומד תחת תקרת סנט פנקראס (St Pancras), מבנה שהיה הופך לערימת הריסות בלעדיו — וזהו גורל מוזר עבור אדם קל דעת.
בטג'מן, עם שני n
הוא נולד בלונדון ב-28 באוגוסט 1906 למשפחה אמידה ממוצא הולנדי. אביו ארנסט ואמו מייבל ניהלו חברה לייצור כלי כסף ורהיטים דקורטיביים ברחוב פנטונוויל (Pentonville Road). שם המשפחה כבר שונה פעם אחת — אות "n" נוספת הוספה במהלך המלחמה האנגלו-הולנדית הרביעית כדי להדוף רגשות אנטי-הולנדיים — ובמהלך מלחמת העולם הראשונה המשפחה הסירה אותה שוב, שכן העיצור הכפול נשמע כעת גרמני בצורה מביכה. ההיסטוריה הקטנה והחרדתית הזו של שם היא בטג'מנית באופן מוזר: מכובדות אנגלית כמשהו שעובדים עבורו, ולא משהו שמקבלים בירושה.
הוא למד בביירון האוס (Byron House) ובבית הספר הייגייט (Highgate School), שם היה ת. ס. אליוט (T. S. Eliot) הצעיר בין מוריו, אחר כך בבית הספר דרגון (Dragon School) והמשיך למרלבורו (Marlborough). שם הצטרף לחברה הסודית 'אמיצ'י' (Amici) לצד לואיס מקניס (Louis MacNeice), וייסד את The Heretick, כתב עת שהוקדש ללעג לפולחן המשחקים בבית הספר.
הכישלון באוקספורד
אוקספורד הייתה אסון שהוא מעולם לא התגבר עליו. הוא נכשל במתמטיקה בבחינות הכניסה (Responsions) אך התקבל למכללת מגדלן (Magdalen) כסטודנט מן המניין כדי ללמוד בחוג לאנגלית שהוקם זה עתה. המנחה שלו היה ק. ס. לואיס (C. S. Lewis), שחשב שהוא "טרחן בטלן". בטג'מן תיעב את השעמום הפילולוגי, העדיף לטפח חברים ואדריכלות כנסייתית, נכשל פעמיים בבחינת החובה בדת, ועזב בסמסטר מייקלמאס 1928 ללא תואר לאחר שנכשל בבחינות המעבר (Pass School). הוא עבר את בחינת הדת בניסיונו השלישי אך בכל מקרה הורחק מהלימודים. ההשפלה הציקה לו למשך שארית חייו, והוא מעולם לא סלח ללואיס, "כלפיו טיפח שנאה מרה".
האוניברסיטה האמיתית שלו
מה שהוא קיבל במקום זאת התאים לו יותר. לאחר תקופות כמזכיר פרטי, מורה וביקורת סרטים עבור האיבנינג סטנדרד (Evening Standard), הוא בילה בין 1930 ל-1935 כעורך משנה במשרה מלאה של הArchitectural Review — עבודה שאחד החוקרים כינה האוניברסיטה האמיתית שלו. הוא הצטרף לקבוצת MARS של מודרניסטים צעירים, כתב את כרכי קורנוול ודבון של סדרת Shell Guides, וב-1937 הפך לכנסייתי (churchwarden) באפינגטון (Uffington). הוא אסף, מבלי להתכוון לכך, ידע מעשי חסר תקדים על מבנים אנגליים.
לאחר שנדחה לשירות צבאי ב-1939, הוא עבד במחלקת הסרטים של משרד המידע, ולאחר מכן שירת בין 1941 ל-1944 כנספח עיתונות בריטי בדבלין הנייטרלית — שם דווח כי הוא סומן לחיסול על ידי ה-IRA עד שאיש IRA ותיק, שהתרשם מעבודתו, ביטל את ההוראה. הוא התיידד עם פטריק קבאנה (Patrick Kavanagh) וכתב שירים בהשראת השנים האיריות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מאה אלף עותקים
השירה הגיעה בהתמדה: Mount Zion (1932), Continual Dew: a Little Book of Bourgeois Verse (1937), Old Lights for New Chancels (1940), New Bats in Old Belfries (1945), A Few Late Chrysanthemums (1954). לאחר מכן השירים שנאספו (Collected Poems, 1958) מכרו מאה אלף עותקים — נתון שבשירה מודרנית אינו הצלחה אלא אנומליה — והפכו אותו לאישיות ציבורית. Summoned by Bells, האוטוביוגרפיה השירית שלו, הגיעה בעקבותיה ב-1960.
הנושאים היו לא אופנתיים ובכוונה תחילה: כנסיות ויקטוריאניות, קווי רכבת פרבריים, בתי הארחה על שפת הים, מועדוני גולף, והבלגן הפיזי של החיים האנגליים הרגילים. ו. ה. אודן (W. H. Auden) העריץ את קלילותו "עם ערי הגז הפרובינציאליות, בתי ההארחה על שפת הים, האופניים, ההרמוניום". פיליפ לרקין (Philip Larkin) הגן על הנושאים כמשביעים יותר מאשר הפשטה מטאפיזית. "Slough" (1937) — "בואו, פצצות ידידותיות, ותפלו על סלאו!" — נותר השורה המצוטטת ביותר שלו וזו שהוא התחרט עליה. נישואיו להונוראבלית פנלופי צ'טווד (Penelope Chetwode) ב-1933 הולידו שני ילדים והתפרקו לאחר התנצרותה הקתולית ב-1948; משנת 1951 ניהל קשר ארוך שנים עם ליידי אליזבת קוונדיש (Lady Elizabeth Cavendish).
טיפשות פלילית
בינתיים הוא נאבק. אדריכלות ויקטוריאנית בשנות ה-50 נתפסה כמבוכה שיש לפנות, ובטג'מן כמעט לבדו הפך אותה לאהובה שוב. הוא היה חבר מייסד של החברה הוויקטוריאנית (Victorian Society) ושל אגודת ידידי הכנסיות העזובות (Friends of Friendless Churches, 1957), הנשיא הראשון של אגודת האקני (Hackney Society), ומזכיר קרן השימור של אוקספורד. הוא כתב את First and Last Loves (1952) ו-London's Historic Railway Stations (1972), וערך את המדריך של קולינס לכנסיות קהילתיות באנגליה (Collins Guide to English Parish Churches, 1958), שהTLS כינה את הקדמתו "זהב טהור".
הוא איבד את קשת יוסטון (Euston Arch). הוא ניצח בקרב על סנט פנקראס, כשהוא מכנה את התוכנית להריסתו "טיפשות פלילית" — וכאשר התחנה נפתחה מחדש כתחנת הקצה של היורוסטאר (Eurostar) בנובמבר 2007, פסלו של מרטין ג'נינגס (Martin Jennings), חובש כובע ובידו כובע, הוצב בגובה הרציף.
מטרו-לנד
הטלוויזיה הפכה אותו לדמות לאומית. משנות ה-60 הוא שידר ללא הרף; ב-1973 הגיע Metro-Land, בבימויו של אדוארד מירזוף (Edward Mirzoeff), מסע במעלה הרכבת המטרופולינית דרך הפרברים שהיא יצרה, ואחד הסרטים התיעודיים המוערכים ביותר של ה-BBC. A Passion for Churches הגיע בעקבותיו ב-1974. הוא מונה למפקד מסדר האימפריה הבריטית (CBE) ב-1960, קיבל את מדליית המלכה לשירה באותה שנה, קיבל תואר אבירות ב-1969, והפך למשורר החצר ב-1972 — האביר הראשון שמונה לתפקיד.
מדוע ג'ון מכונה גאון
המילה יושבת עליו בצורה מביכה, והוא היה נהנה מכך. הטענה אינה לכוח אינטלקטואלי — הוא נכשל בתוארו וכינה את עצמו כותב שירה להשכרה — אלא לשני דברים נדירים יותר.
הראשון הוא טכני. בטג'מן טיפל במשקל אנגלי מסורתי במה שמבקרים כינו מיומנות וטעם עילאיים, כשהוא מניפולטיבי במודלים של שירה מהמאה ה-19 בצורה כה שוטפת שקוראים טועים בתוצאה כחוסר אמנות. כתיבת שירה קלילה הנושאת תחושה אמיתית, בצורה קפדנית, מבלי להידרדר לקיטש היא אחת הטריקים הקשים ביותר בשפה, והוא עשה זאת שוב ושוב. זה זיכה אותו בכבודם של אודן ולרקין בזמן שמאה אלף קוראים רגילים קנו את הספר — שילוב שכמעט איש בשירה של המאה ה-20 לא הצליח להשיג, ושילוב שגרם למבקרים לחפש השוואה לטניסון (Tennyson).
השני הוא יכולת תפיסה מקורית באמת: הוא יכול היה לראות יופי ומשמעות בדברים שכל המעמד המשכיל שלו הסכים שהם חסרי ערך — סככת תחנה בסגנון תחיית הגותיקה, רחוב ללא מוצא במטרו-לנד, כנסיית קהילה לא מתויירת — ואז לגרום לכולם לראות זאת גם. זו אינה מיומנות של משורר אלא של אוצר, וזה שינה את השימור הבריטי לצמיתות.
הטענה שכנגד הועלתה עוד בחייו על ידי אנשים רציניים. הביטוי של גארדנר "קל דעת, משעשע אך די טריוויאלי" אינו טיפשי; הטווח שלו צר, הנוסטלגיה יכולה להיות רכה, ומבקר אחד ציין שהאינטימיות שלו מייצרת עולמות מיניאטוריים שלעתים מניבים עבודה דלה. הוא אינו משורר קשה ולא ביצע חידושים פורמליים. גאונות, במקרה שלו, פירושה לעשות דבר צנוע בצורה עילאית ולשנות את הטעם של אומה תוך כדי כך.
מורשת
מחלת פרקינסון העסיקה את העשור האחרון לחייו. הוא מת בביתו בטרבטריק (Trebetherick), קורנוול, ב-19 במאי 1984, בגיל 77, וקבור בכנסיית סנט אנודוק (St Enodoc) הסמוכה. האנדרטאות פרבריות וספציפיות כמו שיריו: פארק בוונטג' (Wantage), בטג'מן קלוז (Betjeman Close) בפינר (Pinner), קטר שהוא עצמו נתן לו שם בסנט פנקראס אחד עשר חודשים לפני מותו, לוחות כחולים בהייגייט ובאפינגטון ובקלוט' פייר (Cloth Fair). האגודה להגנה על מבנים עתיקים (SPAB) מעניקה פרס שנתי על שם ג'ון בטג'מן לשימור כנסיות. אוקספורד, שזרקה אותו, הפכה אותו לדוקטור של כבוד לספרות בשנת 1974 ובשנת 2011 רשמה אותו בין מאה החברים המכובדים ביותר שלה בעשר המאות האחרונות.