יוהאנס ורמיר: הספינקס מדלפט
כשמת ורמיר בדצמבר 1675, אלמנתו עתרה לנושיו עם הסבר. במהלך המלחמה ההרסנית עם צרפת, כתבה, הוא "לא רק שלא היה מסוגל למכור אף אחת מיצירות האמנות שלו, אלא גם, לרוע מזלו הרב, נותר תקוע עם ציורים של אמנים אחרים שעסק בהם. כתוצאה מכך... הוא שקע בדעיכה כזו... תוך יום וחצי הוא עבר ממצב בריא למצב של מוות." הוא היה בן ארבעים ושלוש. מלאי הסטודיו שלו תיעד שני כיסאות, שתי כני ציור, שלוש פלטות, עשרה קנבסים ושולחן כתיבה. בתוך חמישים שנה שמו נעלם למעשה מההיסטוריה של הציור ההולנדי, והוא נשאר נעלם במשך רוב המאתיים השנים הבאות.
בנו של בעל פונדק
הוא הוטבל בדלפט ב-31 באוקטובר 1632 בכנסייה הרפורמית, תחת השם יואניס (Joannis) — הוא מעולם לא קרא לעצמו יאן (Jan) בחייו, הרגל שנכפה עליו על ידי כותבים הולנדים מאוחרים יותר. אביו, ריינייר יאנסזון (Reijnier Janszoon), ניסה כמה מקצועות: אריגת משי וקאפה, לאחר מכן ניהול פונדק, השכרת מוסד שנקרא "השועל המעופף" בסביבות 1631 וקניית אחד גדול יותר בכיכר השוק, שנקרא על שם מכלן (Mechelen), ב-1641. לצד הפונדק הוא עסק באמנות, ובסופו של דבר התמונות ולא הבירה הפכו למחיית המשפחה. יוהאנס ירש את שני העסקים — הציור והמסחר — והשני הוא שהרג אותו.
איך למד לצייר אינו ידוע. אין תיעוד של המאסטר שלו, אין חניכות מתועדת, כלום. זהו הראשון מבין החללים הריקים שהעניקו לו את כינויו.
הנישואים הקתוליים
באפריל 1653 הוא נשא לאישה את קתרינה בולנס (Catharina Bolnes) בסכיפלוידן. היא הייתה קתולית ומעמדה החברתי היה גבוה משלו משמעותית, ואמה העשירה, מריה ת'ינס (Maria Thins), התנגדה לשידוך עד שורמיר הסכים להתנצר. היסטוריון האמנות וולטר לידטקה (Walter Liedtke) שפט כי "המרת דתו של ורמיר נראית ככזו שנעשתה מתוך שכנוע" — והראיות תומכות בו, שכן הזוג עבר לביתה המרווח של מריה ת'ינס באודה לנגדייק (Oude Langendijk), ליד כנסייה ישועית נסתרת, וקראו לילדיהם על שם קדושים קתולים, כאשר הצעיר שבהם נקרא ככל הנראה על שם איגנטיוס מלויולה. קתרינה ילדה חמישה-עשר ילדים; ארבעה מתו לפני הטבילה.
ב-29 בדצמבר 1653 הוא הצטרף לגילדת לוקאס הקדוש, מבלי לשלם דמי כניסה — 1653 הייתה שנת מגפה, מלחמה ומשבר כלכלי, והגילדה הייתה סלחנית. עמיתיו העריכו אותו מספיק כדי לבחור בו לראשה ב-1662 ושוב ב-1663, 1670 ו-1671.
שני חדרים
ורמיר צייר כמעט כלום. פחות מחמישים יצירות מתועדות ורק שלושים וארבע מקובלות באופן אוניברסלי כיום, כאשר המאוריצהאוס (Mauritshuis) מעמיד את הסך הכולל ששרד על שלושים ושישה. הוא הפיק אולי שלושה ציורים בשנה, שנעשו בהזמנה. רק שלושה נושאים גם את חתימתו וגם תאריך: השדכנית (1656), האסטרונום (1668) והגאוגרף (1669). הסופר הנס קונינגסברגר (Hans Koningsberger) הבחין במגבלה האחרת: "כמעט כל ציוריו ממוקמים כנראה בשני חדרים קטנים בביתו בדלפט."
בתוך אותו כלא מרצון הוא צייר נשים קוראות, מוזגות, שוקלות, מנגנות במוזיקה, נצפות — מוזגת החלב, אישה מחזיקה מאזניים, שיעור המוזיקה, אמנות הציור, אלגוריית האמונה, ונערה עם עגיל פנינה, שהמאוריצהאוס מקפיד לסווג לא כדיוקן אלא כטרוני (tronie), ראש דמיוני. פעמיים הוא יצא החוצה: הרחוב הקטן, ונוף של דלפט, שהמוזיאון מציין שהוא הנוף הפנורמי היחיד ששרד של העיר על ידי אמן כלשהו מהמאה ה-17.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היה לו, למעשה, פטרון אחד. פיטר ואן רויבן (Pieter van Ruijven) ואשתו מריה דה קנייט (Maria de Knuijt) קנו בהתמדה; מחקר מ-2023 מזהה את מריה כפטרונית העיקרית, על בסיס מערכת יחסים ארוכה ותומכת עם הצייר. חתנם החזיק בסופו של דבר עשרים ואחד ציורי ורמיר, שנמכרו במכירה פומבית ב-1696.
לפיס לזולי
הפלטה שלו הכילה כעשרים פיגמנטים, שבעה מהם עשו את רוב העבודה: לבן עופרת, אוכרה צהובה, ורמיליון, אדום פוואר (madder lake), אדמה ירוקה, אומברה גולמית ושחור עצם. על בסיס צנוע זה הוא שפך אולטרמרין, שנטחן מלפיס לזולי שיובא מאפגניסטן, פיגמנט שהמאוריצהאוס מציין שהיה יקר יותר מזהב. אף בן זמנו לא השתמש בו בצורה כה נדיבה, ו—הנקודה המכרעת—הוא לא שמר אותו לכחולים הברורים. הוא הניח אותו בתוך צללים, מתחת לצבעי אדמה כמו אומברה ואוכרה, כך שהוא צבע את כל מה שעבר מעליו. בנערה עם גביע יין, אולטרמרין מתחת לצללים של שמלה אדומה, מזוגג באדום פוואר וורמיליון, מעניק לבד מראה סגול מעט, קריר וחד שאף תערובת ישירה לא הייתה מייצרת.
זהו הלב הטכני של ורמיר. הוא הבין שצללים אינם גרסאות כהות של צבע אלא צבועים בזכות עצמם, והוא היה מוכן להוציא הון כדי להוכיח זאת, מאתיים שנה לפני שהאימפרסיוניסטים גילו את אותה תגלית בזול. הוא בנה את האור שלו עם מה שהמאוריצהאוס מתאר כקווי מתאר סקיצתיים ו"המון המון נקודות צבע זעירות" כדי לרמוז על השתקפות.
הוויכוח על הקמרה אובסקורה
הנקודות הנוצצות הללו הן גם הראיה העיקרית בוויכוח ארוך השנים בלימודי ורמיר. דייוויד הוקני (David Hockney) טען ב-2001, יחד עם הפיזיקאי צ'ארלס פלקו (Charles Falco), שורמיר השתמש בעזרים אופטיים; פיליפ סטדמן (Philip Steadman), באותה שנה, טען לקמרה אובסקורה באופן ספציפי, ומצא שישה ציורים שהגיאומטריה שלהם תואמת את הממדים של חדר אמיתי. טים ג'ניסון (Tim Jenison) הציע קמרה אובסקורה בשילוב עם מראת השוואה ובילה חמש שנים בשחזור שיעור המוזיקה כדי לבדוק זאת, בסרט הורמיר של טים (Tim's Vermeer) ב-2013. הראיות התומכות הן אמיתיות: הילה על נקודות אור היא חפץ אופטי, והפרספקטיבה בשיעור המוזיקה מוגזמת בצורה דמוית עדשה.
המקרה נגד הוא גם אמיתי. המלאי שלאחר מותו אינו מפרט קמרה אובסקורה, עדשה, או מכשיר אופטי מכל סוג שהוא, ושום דבר בתיעוד התיעודי לא מרמז שהוא התעניין באופטיקה — אם כי יצרן העדשות החלוצי אנטוני ואן לוונהוק (Antonie van Leeuwenhoek) חי בדלפט ושימש כנאמן לעיזבונו. המאוריצהאוס מציג את שאלת הספקן בצורה ברורה: "האם אמן שהיה כל כך טוב בציור פרספקטיבה ואור היה בכלל זקוק לציוד כזה?" השאלה לא פתורה וכנראה בלתי ניתנת לפתרון.
שנת האסון
ב-1654 מחסן אבק שריפה התפוצץ ויישר חלק גדול מדלפט — ה"רעם". ורמיר שרד אותו. הוא לא שרד את 1672, הראמפייאר (rampjaar), כאשר לואי ה-14 פלש לרפובליקה ההולנדית מהמערב בעוד מינסטר וקלן תקפו מהמזרח. שוק האמנות קרס מיד. המכירה המתועדת האחרונה שלו הייתה באותה שנה. כסוחר הוא נותר עם מלאי של אנשים אחרים שאף אחד לא יקנה; כצייר לא היו לו לקוחות. הוא מת ב-15 בדצמבר 1675 לאחר מחלה קצרה ונקבר באותו יום בכנסייה הישנה בדלפט — הוטבל כיואניס, נקבר כיאן. קתרינה, חדלת פירעון, מכרה שני ציורים לאופה, הנדריק ואן בויטן (Hendrick van Buyten), כדי לצמצם את החובות.
מאתיים שנה של שתיקה
התיאטרון הגדול של ציירים הולנדים של ארנולד הובראקן (Arnold Houbraken), הסקר הסמכותי של 1718, בקושי מזכיר אותו. הוא נפל מהקאנון, וציוריו הוקצו בשקט לשמות סחירים יותר — גבריאל מצו (Gabriel Metsu), פראנס ואן מיריס (Frans van Mieris). בסביבות 1860 זיהה מנהל המוזיאון הגרמני גוסטב פרידריך ואגן (Gustav Friedrich Waagen) את ידו באמנות הציור בגלריית צ'רנין בווינה, שם היא הייתה תלויה כפיטר דה הוך (Pieter de Hooch). שש שנים לאחר מכן פרסם המבקר הצרפתי תאופיל תורה-בורגר (Théophile Thoré-Bürger) קטלוג רזונה ב-Gazette des Beaux-Arts המייחס לו שישים ושש יצירות — הרבה יותר מדי, אך התחייה הושלמה. תורה היה זה שכינה אותו הספינקס מדלפט.
מדוע יוהאנס מכונה גאון
באופן חריג, המילה מתועדת. המאוריצהאוס מתעד שתורה-בורגר, שגילה אותו מחדש בשנות ה-60 של המאה ה-19, "כינה אותו גאון" — והמוניטין המודרני יורד ישירות מאותו שיפוט של מבקר צרפתי בודד על צייר שכמעט אף אחד לא שמע עליו.
האיכות שעליה מצביעים היא אופטית ולא אינטלקטואלית. הישגו של ורמיר הוא דין וחשבון מדויק פיזית על האופן שבו אור מתנהג בחדר סגור: לא רק שחלון הוא בהיר, אלא שאור מוחזר מקפץ צבעוני לתוך צל, שנקודת אור על חומר רטוב או מזוגג נשברת לנקודות נפרדות במקום לברק חלק, ושהאטמוספירה בין העין לקיר רחוק מרככת קצוות בצורה מדידה. הוא עבד על זה אמפירית ושילם על כך בלפיס. האינטליגנציה היא בהתבוננות ובנכונות לסמוך עליה בניגוד למוסכמות — לשים כחול מתחת לשמלה אדומה כי זה מה שהעין מדווחת, ולהחזיק תמונה במשך חודשים עד שהיא תהיה נכונה.
המקרה הנגדי הוא משמעותי ולעיתים רחוקות מוצהר. הוא יצר כ-35 ציורים, של שני חדרים, על מגוון צר של נושאים, ולא המציא שום ז'אנר — פנים ביתיים היו כבר מומחיות של דלפט כשהוא לקח אותם על עצמו. הוא לא הקים בית ספר, לא אימן אף אחד, והיה כל כך לא חשוב למאה ה-18 שהיא שכחה אותו לחלוטין, מה שמהווה לפחות עדות על השפעתו בת זמנו. אם הוויכוח על הקמרה אובסקורה נכון אפילו בחלקו, חלק ממה שמסנוור הוא בעיית תמלול שנפתרה עם ציוד. ומוניטין שיוצר ב-1866 על ידי מבקר אחד, ואז הוגבר על ידי רומן, סרט ותערוכת ענק, אינו אותו דבר כמו פסק דין של היסטוריה. הניסוח הכנה הוא שורמיר היה טכנאי עליון של אור שהקטנות של התפוקה שלו אינה ניתנת להפרדה מהאיכות שלו — הוא גדול בדרך שצורף הוא גדול, לא בדרך שרמברנדט הוא.
מורשת
השתיקה נשברה לחלוטין. המרסהוי (Hammershøi) ודיואינג (Dewing) ציירו בסגנונו; דאלי העריץ אותו; האן ואן מיגרן (Han van Meegeren) זייף אותו מספיק טוב כדי להטעות את הפיקוד העליון הנאצי. הרומן של טרייסי שבלייה (Tracy Chevalier) מ-1999 והסרט שבא בעקבותיו הפכו את נערה עם עגיל פנינה לאחת התמונות המוכרות ביותר עלי אדמות. ב-2023 אסף הרייקסמוזיאום (Rijksmuseum) עשרים ושמונה מהציורים ששרדו, האוסף הגדול ביותר שנוסה אי פעם, ויותר מ-650,000 איש הגיעו — התערוכה עם הנוכחות הטובה ביותר בהיסטוריה של המוזיאון. כל מה שמישהו יראה אי פעם ממנו נכנס לבניין אחד, לכמה חודשים, פעם אחת.