יוהאנס דה יונג: הארכיבישוף שלא הסכים להשתתק
בקיץ 1942, עשו הבישופים הקתולים ההולנדים את מה שרוב הנהגת הכנסייה באירופה הכבושה לא עשתה: הם הקריאו מכתב פומבי מכל דוכן הטפה במדינה, המגנה את גירוש היהודים. הכובשים הנאצים הגיבו בתוך ימים בביצוע מצוד אחר קתולים ממוצא יהודי, שחשבו שהטבילה שלהם מעניקה להם הגנה, וביניהם הפילוסופית והנזירה הכרמלית אדית שטיין (Edith Stein), שנספתה באושוויץ. הבישוף שדחף לגינוי זה ושהמשיך להתנגד במשך שלוש שנים נוספות של כיבוש, היה יוהאנס דה יונג, הארכיבישוף של אוטרכט.
בנו של אופה מאי פריזי
דה יונג נולד ב-10 בספטמבר 1885, בנאס (Nes) שעל האי אמלנד (Ameland) מול החוף הצפוני של הולנד, הבכור מבין תשעת ילדיו של אופה בשם יאן דה יונג. שניים מאחיו הצעירים, יוליוס וויברן, הצטרפו אף הם לכמורה, דפוס משפחתי נפוץ בכיסים הקתוליים הצפופים של הולנד, שהייתה ברובה פרוטסטנטית. הוא למד בסמינר הקטן בקולמבורך (Culemborg) בין השנים 1898 ל-1904, ולאחר מכן בילה ארבע שנים בסמינר רייזנבורג (Rijsenburg) לפני שהוסמך לכמורה ב-15 באוגוסט 1908.
כומר בעל השכלה יוצאת דופן
מה שהבדיל את דה יונג מרוב בני דורו בכמורה היה הצעד הבא: במקום לעבור ישירות לעבודה קהילתית, הוא נשלח לרומא ללימודים מתקדמים באוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית (Pontifical Gregorian University) ובאנג'ליקום (Angelicum), שם קיבל תוארי דוקטור בפילוסופיה ובתאולוגיה. הוא שב לתפקידים כנסייתיים באמרספורט עד 1914, אז מונה לפרופסור בסמינר רייזנבורג, והפך לרקטור שלו ב-1931 ולקנון קתדרלה באוטרכט ב-1933. סטודנטים שלמדו תחתיו זכרו אותו לימים כחוקר עדין ומעט מפוזר, ולא כמי שנראה כבישוף לעתיד. כאשר מונה לארכיבישוף-קודיוטור של אוטרכט ב-3 באוגוסט 1935 והוסמך לבישוף בחודש שלאחר מכן, הוא הפך, על פי דיווחים על המינוי, לארכיבישוף הראשון של אוטרכט בעל תואר אוניברסיטאי מאז השבת ההיררכיה הקתולית ההולנדית במאה ה-19 – הוא נכנס לתפקיד הארכיבישוף המלא ב-1936.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הכיבוש
הכוחות הגרמניים כבשו את הולנד במאי 1940, ודה יונג בילה את חמש השנים הבאות בהובלת התגובה הקתולית ההולנדית לשלטון הנאצי מהדוכן במקום להסתתר. הוא גייס את איגודי העובדים הקתוליים ההולנדים נגד שיתוף פעולה, אסר על קתולים שהצטרפו לארגונים המזוהים עם הנאצים לקבל את הסקרמנטים, ודחק שוב ושוב בכמורה הקהילתית להזהיר את קהילתם מפני הסכנות שבאידיאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית. נקודת המפנה הגיעה בקיץ 1942, כאשר הבישופים ההולנדים, בעידודו של דה יונג, פרסמו והקריאו בקול בכל כנסייה קתולית צו המגנה בגלוי את גירושי היהודים שהיו בעיצומם. תגובת הממשל הנאצי הייתה מהירה ואכזרית: הוא הורה על מעצרם של כ-245 קתולים ממוצא יהודי שקודם לכן הושארו לנפשם תחת פטור בלתי רשמי, ושלח אותם למחנות ריכוז. ביניהם הייתה אדית שטיין, מומרת ונזירה כרמלית שמתה באושוויץ שבועות לאחר מכן ולימים הוכרזה כקדושה. דה יונג המשיך להתנגד ללחצי הגסטאפו ולאיומיהם למשך שארית הכיבוש, מסרב לרכך את עמדתו הפומבית גם כאשר הסיכון לעצמו ולכמרים שלו גבר.
קרדינל וחסיד אומות העולם
לאחר שחרור הולנד, יצר האפיפיור פיוס ה-12 את דה יונג כקרדינל-כומר בפברואר 1946, והוא קיבל רשמית את כובעו האדום באוקטובר של אותה שנה – הכרה, שניתנה בתום המלחמה, על עדות של התנגדות גלויה בזמן מלחמה שמעט בישופים אירופאים יכלו להשתוות לה. מאוחר יותר הוא זכה להוקרה לאחר מותו כחסיד אומות העולם, התואר הרשמי של מדינת ישראל ללא-יהודים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים במהלך השואה, כהכרה בתפקידו במאמצים שהעניקו מחסה למאות משפחות וילדים יהודים ברחבי הרשת הקתולית ההולנדית שבראשה עמד. בריאותו המידרדרת אילצה אותו להעביר את ניהול הארכיבישופות ליורשו ב-1951, והוא מת באמרספורט ב-8 בספטמבר 1955, יומיים לפני מה שהיה אמור להיות יום הולדתו השבעים.
מדוע יוהאנס מכונה גאון
המקרה של דה יונג אינו נשען על מקוריות אינטלקטואלית במובן המקובל; הדוקטורטים שלו ברומא מסמנים אותו כאדם בעל הכשרה יוצאת דופן ולא כפורץ דרך, ואף מקור אינו מייחס לו רעיון תאולוגי חדש. מה שזכה להערכה, בדיווחים המתארים אותו כמי שלא נכנע ומציינים שכאשר הנאצים איימו עליו הוא עמד איתן, הוא אינטליגנציה מוסרית וארגונית: היכולת לקרוא נכון כיבוש טוטליטרי, להניע היררכיה כנסייתית לאומית שלמה להתנגדות פומבית תוך נטילת סיכון מוסדי ממשי, ולקיים עמדה זו במשך שנים ולא כמחווה חד-פעמית. זו מיומנות נדירה מכפי שהיא נשמעת – רוב הנהגות הכנסייה ברחבי אירופה הכבושה העריכו כי הסתגלות שקטה תגן על חלק גדול יותר מבני קהילתם, וקמפיין הקראת המכתב הפומבי של דה יונג הזמין תגובת נגד ישירה שנפלה, למרבה הטרגדיה, בדיוק על האנשים אותם נועד להציל, כולל אדית שטיין. הסיבוך הכן ברישומו הוא אותה עובדה בדיוק: המכתב הפאסטורלי מ-1942 נחשב במידה רחבה כמי שעורר את המצוד שהרג את שטיין ואחרים, מקרה בוחן שהיסטוריונים עדיין מתווכחים עליו אם התנגדות פומבית הצילה בטווח הארוך יותר חיים מאשר עלתה בחייהם של אחרים בנקמה המיידית. הגאונות של דה יונג, אם המילה חלה, הייתה אומץ מוסרי שהופעל בעזרת מינוף מוסדי – לא מבריקות ללא מחיר.
מורשת
דה יונג נזכר בהולנד כפניה של ההתנגדות הקתולית ההולנדית בזמן המלחמה, והוא מונצח באנדרטה בנאס, מקום הולדתו, ומוכר על ידי יד ושם על החיים שהרשת שלו סייעה להציל – מורשת שאינה נפרדת מהמחיר הנורא שהמכתב מ-1942 גבה מהקהילה עצמה שאותה הגן, ואשר מסתבכת בשל כך.