יוהאן נפומוק פון נוסבאום: המנתח שהאמין באנגלי
באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19 עשה פרופסור לכירורגיה במינכן משהו שהמקצוע שלו מצא כמעט מעליב: הוא קיבל את העובדה שמנתח סקוטי מגלאזגו צדק, ושכל מה שהמחלקה שלו עשתה עד כה גורם למותם של אנשים. יוהאן נפומוק פון נוסבאום (Johann Nepomuk von Nussbaum) נסע ללמוד את השיטה האנטיספטית של ג'וזף ליסטר (Joseph Lister), הביא אותה בחזרה לבוואריה, ולאחר מכן כתב את המדריך שהנחיל אותה בכירורגיה דוברת הגרמנית. המדריך שלו לטיפול אנטיספטי בפצעים יצא בחמש מהדורות ותורגם ברחבי אירופה. זהו הדבר הכי פחות מקורי שהוא עשה אי פעם, והוא הציל יותר חיים מכל חידושיו גם יחד.
חיים במינכן
הוא נולד במינכן ב-2 בספטמבר 1829 ומת שם ב-31 באוקטובר 1890, והוא קבור בבית הקברות העתיק של העיר (Alter Südfriedhof). כל המסלול של קריירה שעיצבה מחדש את הכירורגיה הגרמנית התרחש בתוך עיר אחת, באוניברסיטה אחת.
הוא למד באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן (Ludwig-Maximilians-Universität) תחת קרל תירש (Karl Thiersch) ופרנץ כריסטוף פון רותמונד (Franz Christoph von Rothmund), שתי דמויות מובילות בכירורגיה הבווארית, וקיבל את הדוקטורט שלו ב-1853. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בקרנית מלאכותית — Ueber Cornea Artificialis — נושא מרשים עבור אדם צעיר בשנת 1853, ניסיון להחליף חלון חולה של העין באחד מיוצר. האינסטינקט שהוא חושף, שחלקים פגומים בגוף עשויים להיות מוחלפים במקום רק מוסרים, שזור בכל מה שעשה מאוחר יותר.
הטיול הגדול
בין 1853 ל-1857 הוא עשה את מה שמנתחים גרמנים צעירים ושאפתנים נהגו לעשות: הוא טייל, וצירף את עצמו למנתחים הטובים ביותר באירופה. בפריז הוא עבד עם אוגוסט נלאטון (Auguste Nélaton), שארל שאסניאק (Charles Chassaignac) וז'ול מזנוב (Jules Maisonneuve); בברלין עם ברנהרד פון לנגנבק (Bernhard von Langenbeck), מורה הכירורגיה הגרמני המשפיע ביותר של המאה; ובווירצבורג עם טקסטור (Textor).
זה היה חינוך בטכניקה שנרכש על ידי התבוננות בידיים. לא היו כתבי עת עם תצלומים, לא סרטים, ולא דרך ללמוד ניתוח אלא לעמוד לצד מישהו שמבצע אותו. ארבע שנים של פעילות כזו, על פני שלוש מסורות לאומיות, העניקו לנוסבאום רפרטואר קוסמופוליטי יוצא דופן — וחשוב מכך, את ההרגל ללכת לראות מה אנשים אחרים עושים במקום להניח שהאסכולה שלו צודקת.
הקתדרה
הוא חזר למינכן, הפך למרצה (Privatdozent) בשנת 1857 עם עבודה על מחלות קרנית, ובשנת 1860 — בגיל שלושים ואחת — מונה לפרופסור לכירורגיה באוניברסיטה. הוא החזיק בקתדרה במשך כמעט שלושים שנה, עד מותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוראתו הייתה מעשית בנחישות. הוא הפיק כמעט מאה פרסומים במהלך הקריירה שלו, בנושאי כריתת שחלות, השתלת עצם, תיקון בקע וטיפול כירורגי בסרטן — הבעיות העבודה של כירורג כללי, שבהן טיפל אחת אחת. הוא גם תכנן מכשיר אורתופדי, הידוע כצמיד של נוסבאום, לטיפול בכיווץ כותבים, המהווה דוגמה נאותה למגוון שלו: החל מהסרת גידולים שחלתיים ועד לתיקון ידו של פקיד.
ספנסר וולס והשחלה
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 הוא נסע לאנגליה ללמוד אצל תומאס ספנסר וולס (Thomas Spencer Wells), המנתח שהפך את הכריתה השחלתית — הסרת שחלה חולה — לניתוח שניתן לשרוד, בתקופה שבה פתיחת הבטן הייתה קרובה מאוד לגזר דין מוות.
השיעור של אותו ביקור היה חשבוני. התוצאות של וולס היו טובות יותר מאלה של היבשת, והן היו טובות יותר מסיבות של טכניקה וניקיון ולא בגלל גאונות. נוסבאום היה מסוג האנשים שיכולים להסתכל על נתוני התמותה של מנתח אחר ולשנות את התרגול שלו בהתאם, מה שנשמע לא ראוי לציון ולמעשה היה נדיר.
ליסטר
ההחלטה הגדולה הגיעה לאחר מכן. ג'וזף ליסטר הציע בשנות ה-60 של המאה ה-19 שזיהום פצעים נגרם על ידי אורגניזמים חיים וניתן למנוע אותו באמצעות חומצה קרבולית, ורוב הממסד הכירורגי — במיוחד בגרמניה — קיבל את הרעיון בספקנות או בבוז. מחלקות כירורגיות של התקופה היו מקומות שבהם קטיעות נקיות הפכו לזיהומיות וחולים מתו מנמק בית חולים והרעלת דם כעניין שבשגרה, והמקצוע השלים עם זה במידה רבה.
נוסבאום למד אנטיספטיקה מליסטר וכפה אותה על המרפאה שלו, שם היא הפחיתה באופן ניכר את מקרי המוות מזיהומים. אז הוא עשה את הדבר שהיה חשוב יותר: הוא כתב את Leitfaden zur antiseptischen Wundbehandlung, מדריך מעשי לטיפול אנטיספטי בפצעים, והפך את עצמו לדובר השיטה בגרמניה. הספר יצא בחמש מהדורות ותורגם למספר שפות, ונוסבאום נחשב למי שהיה גורם מרכזי בהכנסת המערכת של ליסטר למרפאות כירורגיות גרמניות באופן כללי.
הוא היה גם מנתח ראשי יועץ לחיילים הבווארים במלחמת 1871 — מה שאומר שהוא ראה, בהיקף תעשייתי, בדיוק מה עושה זיהום פצעים לגברים צעירים ובריאים.
מדוע יוהאן מכונה גאון
התשובה הכנה היא שנוסבאום לא היה הוגה מקורי, והמקורות לא מציגים אותו ככזה. הרעיון שבנה את המוניטין שלו היה של ליסטר. הניתוח ששיפר היה של ספנסר וולס. מוריו היו תירש, רותמונד, לנגנבק ונלאטון, והסגנון הכירורגי שלו הורכב משלהם. הוא לא גילה שום עיקרון ולא נתן שם לאף מחלה.
מה שהיה לו זו תכונה שההיסטוריה של הרפואה מזלזלת בה מאוד, כי היא לא זוהרת וכוללת הודאה בטעות: ענווה ראייתית בהיקף ששינה פרקטיקה לאומית. לכירורגיה הגרמנית בשנות ה-70 של המאה ה-19 היה כל תמריץ מקצועי ולאומי לדחות חידוש אנגלי, ורוב המערכת אכן עשתה זאת. נוסבאום, פרופסור מבוסס עם קתדרה ומוניטין, הלך לבחון את הראיות, הגיע למסקנה שהמסורת שלו מוטעית, אימץ שיטה שהפכה אותו למגוחך בעיני עמיתיו, ואז פעל למענה בדפוס עד שהמקצוע זז. זה דורש שילוב לא רגיל של יושרה אינטלקטואלית ואומץ חברתי, וזו אינה אותה מעלה כמו המצאה — וניתן לטעון שהיא נדירה יותר.
טיעון הנגד הוא פשוט ויש להסכים לו. אם גאונות פירושה מקוריות, לנוסבאום אין תביעה לכך: הוא היה טכנאי מעולה, כותב פורה ושימושי, ומאמץ מוקדם. מאה המאמרים הם תרומות מוכשרות ולא ציוני דרך; הצמיד לכיווץ כותבים הוא סקרנות. הוא זכור כי הוא צדק לגבי רעיון של מישהו אחר מוקדם וקולני יותר מעמיתיו. אבל המרחק בין תגלית לפרקטיקה סטנדרטית הוא המקום שבו רוב הקדמה הרפואית הולכת לאיבוד, וכל הקריירה של נוסבאום הוקדשה לסגירת הפער הזה.
מורשת
האנדרטה של נוסבאום היא שלילית — הזיהומים שהפסיקו להתרחש בחדרי ניתוח גרמניים ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה, והכירורגיה שהפכה לאפשרית ברגע שפסקו. כל ניתוח בטן, מפרק ושחזור שמנתחים גרמנים ניסו אחרי 1880 התבסס על ההנחה שהוא עזר להטמיע, שניתן להגן על פצע מפני ריקבון.
הוא היה קתולי אדוק עד הסוף ומת, על פי הערך באנציקלופדיה המתעד את חייו, כשהוא הוגה את המילים "יהי מהולל ישו המשיח". שלושים שנה בקתדרה אחת באוניברסיטה אחת, מאה מאמרים, מדריך בחמש מהדורות, ועיר שעדיין מחזיקה בקברו: זו לא הביוגרפיה של מהפכן. זו הביוגרפיה של האדם שמהפכה צריכה כדי להגיע באמת.