יוהאן גאורג האמן: המאגוס שהתווכח עם הנאורות
הוא מעולם לא החזיק במשרה אוניברסיטאית, מעולם לא סיים את התואר שלו, והתמודד כל חייו עם גמגום שמנע ממנו לשאת דרשות או להרצות באולמות שבהם אולי היה יכול להשתלב. ובכל זאת, יוהאן גאורג האמן (Johann Georg Hamann) הפך לפילוסוף שאחרים פחדו להתעלם ממנו – פקיד מכס פרוסי זוטר שכתביו הצפופים והרמוזים ערערו את עמנואל קאנט (Immanuel Kant), ידידו ותושב עירו, עד כדי כך שאומרים שקאנט התקשה מאוד לענות לו במונחים שלו.
סטודנט שנכשל, סוחר שנכשל
האמן נולד בקניגסברג שבמזרח פרוסיה בשנת 1730, בן למיילדת ולספר-כירורג. הוא למד באוניברסיטת קניגסברג – שם הכיר את עמנואל קאנט הצעיר, שהיה סטודנט עמית – ונדד ללא מנוחה בין פילוסופיה, תיאולוגיה, משפטים, ספרות ופילולוגיה מבלי להשלים תואר. הוא נקלע לשירות הממשלתי ולאחר מכן לעבודה בחברת סוחרים בניהולה של משפחת ברנס, שהיו גם המוציאים לאור של קאנט. בשנת 1757 שלחה אותו החברה ללונדון למשימה דיפלומטית ומסחרית שהתמוטטה לכישלון והותירה אותו חסר כל ובבידוד גובר.
ההמרה בחדר בלונדון
דווקא בעוני הלונדוני ההוא, כשקרא את התנ"ך והברית החדשה מתחילתם ועד סופם בחדר שכור, עבר האמן את ההמרה הדתית ששינתה את כל חייו. הוא יצא מהחוויה לאחר שנטש את ביטחון הנאורות של מעגלו החברתי לטובת נצרות פרוטסטנטית אורתודוקסית ואישית מאוד, וחזר לקניגסברג כשהוא משתנה – לא למטיף, שכן הגמגום שלו מנע ממנו נתיב זה, אלא למבקר, תוך שהוא עוסק ברצינות באמפיריציסטים הבריטים ג'ורג' ברקלי (George Berkeley) ודייוויד יום (David Hume). הוא ראה בספקנות ובאידיאליזם שלהם את נקודת הסיום הלוגית של תבונה הנאורות שנרדפה עד למסקנותיה: פילוסופיה שכאשר היא נלקחת ברצינות, היא מערערת את הביטחון בעולם חיצוני מסודר ורציונלי שהוגי הנאורות הניחו שתבטיח. הוא בילה את שארית חייו המקצועיים כפקיד מכס ובלו זוטר תחת פרידריך הגדול, כשהוא כותב בשולי קריירה בירוקרטית לא זוהרת.
חיים מחוץ למוסכמות
חייו הביתיים של האמן שיקפו את עצמאותו האינטלקטואלית. למרות מחויבותו הנוצרית האיתנה, הוא חי במשך עשורים עם אישה לא נשואה, נותר נאמן לה והוליד עמה ארבעה ילדים מחוץ לנישואין – הסדר שזעזע חלק מבני דורו ושעליו הגן במונחים שלו ולא דרך המוסכמות. הוא מת במינסטר ב-1788, לאחר שנסע לשם בהזמנת הנסיכה אמליה פון גליצין (Amalie von Gallitzin), ידידה ופטרונית בשנותיו האחרונות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מטא-ביקורת: הפניית שיטתו של קאנט נגד קאנט
התמרון הפילוסופי המרכזי של האמן היה לסרב לבנות מערכת יריבה ובמקום זאת לחקור את היסודות של הביקורת הפילוסופית והתיאולוגית עצמה – שיטה שכינה "מטא-ביקורת". מטרתו, בסופו של דבר, הייתה יצירת המופת של ידידו: "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. ב"מטא-ביקורת על טוהר התבונה", טען האמן כי ניסיונו של קאנט לבודד תבונה טהורה וא-פריורית מהלכלוך של שפה, מסורת וניסיון חושי הוא תבוסני, מכיוון שהתבונה עצמה אינה ניתנת להפרדה מהשפה המגולמת והתלויה בהיסטוריה שבה היא תמיד מבוטאת. הוא כתב ש"השפה היא מרכז אי-ההבנה של התבונה עם עצמה" – דוחה את הרעיון שהשפה היא כלי ניטרלי שהומצא על ידי מוחות רציונליים, וטוען במקום זאת ששפה ומחשבה כרוכות זו בזו עד שאין תבונה טהורה העומדת מאחורי או לפני הדיבור כדי שתטוהר. הוא ניסח זאת באופן בלתי נשכח בטענה שידע מתפקד כ"גבעול אחד עם שני שורשים", כשהוא מסרב להפרדה של קאנט בין חושים לבין הבנה.
שירה כשפת האם של האנושות
במקום שבו הנאורות העריכה הפשטה, ניתוח ומערכת לוגית, האמן התעקש על עדיפות הביטוי, התשוקה, הסמל והתקשורת – והכריז כי "השירה היא שפת האם של המין האנושי". ה"זיכרונות סוקרטיים" שלו מ-1759 הגנו על האמונה הדתית באמצעות אירוניה סוקרטית ולא באמצעות טיעונים שיטתיים, והופנו ישירות לרציונליסטים של הנאורות בקרב מעגל חבריו, בעוד שחיבורו מ-1760 "Aesthetica in Nuce" תקף את האסתטיקה הרציונליסטית והעלה את הגאונות והתפיסה האמנותית כדרכי הבנה בסיסיות לא פחות מהלוגיקה. הוא התייחס לסתירות לכאורה לא ככשלים שיש לפתור באמצעות סינתזה, אלא כמאפיין אמיתי ובלתי ניתן להפחתה של הניסיון האנושי – "איחוד של ניגודים" שהעריך יותר מעקביות לוגית כפויה. הוא גם קרא תיגר ישירות על המאמר המפורסם של קאנט "מהי נאורות?", בטענה שחוסר הבגרות האינטלקטואלית האנושית אינו פשוט כפוי עצמי, כפי שטען קאנט, אלא כפוי במידה רבה מבחוץ על ידי משטרים סמכותניים ומומחים שמינו את עצמם שנהנו מכך שאנשים יישארו תלויים.
המאגוס של הצפון
בני זמנו של האמן כינו אותו "המאגוס של הצפון" בשל הצפיפות האורקולרית והחידתית של הפרוזה שלו – כתיבה דחוסה ורמוזה כל כך שאפילו קוראים אוהדים מצאו אותה קשה, ונראה שהאמן טיפח את העמימות בכוונה, בהתייחסו להסבר שיטתי ברור כצורה של יתר-רציונליות שתקף. למוניטין של קושי לא היה כל השפעה על השפעתו. יוהאן גוטפריד הרדר (Johann Gottfried Herder), תלמידו הישיר החשוב ביותר, בנה את תובנותיו של האמן על שפה ותרבות לתוך החשבון ההתפתחותי שלו על ההיסטוריה האנושית והלאומיות. פרידריך היינריך יאקובי (Friedrich Heinrich Jacobi) הטמיע את האתגר הספקני של האמן כלפי התבונה הטהורה לתוך הפילוסופיה שלו. תנועת ה"סער ופרץ" (Sturm und Drang) ולימים, הרומנטיקה הגרמנית, הסתמכו רבות על העלאתו של האמן על נס את הרגש, הגאונות והביטוי על פני מערכת מופשטת. גתה (Goethe), שהכיר אותו באופן אישי, כינה אותו "הראש המבריק ביותר של זמנו", וקוראים מאוחרים עקבו אחר טביעות אצבעותיו אצל הגל (Hegel) וקירקגור (Kierkegaard).
מדוע יוהאן נקרא גאון
הטענה לגאונותו של האמן יוצאת דופן מכיוון שהיא אינה בנויה על מערכת שלמה, הוכחה מפורסמת או קריירה מוסדית – הוא לא הותיר דבר מאלה. היא נשענת במקום זאת על הישג אינטלקטואלי ספציפי שקשה לזייף: הוא קרא את ההישג הפילוסופי הקפדני ביותר של התקופה, הפילוסופיה הביקורתית של קאנט, מקרוב ובחדות מספקת כדי לאתר בו חולשה מבנית אמיתית – אי-האפשרות להפריד בין תבונה טהורה לבין השפה שבה התבונה חייבת תמיד להתבטא – ולקאנט, לפי רוב הדיווחים, לא הייתה תשובה נקייה עבורו. השילוב הזה של למדנות בתיאולוגיה, פילולוגיה ופילוסופיה, הדחוס לתוך פרוזה אורקולרית מכוונת שמוחות מאוחרים שונים כה הרבה כהרדר, יאקובי, הגל וקירקגור חשו כולם מחויבים להתמודד עמה, הוא הבסיס האמיתי לתווית ה"גאון" כאן: מקוריות של תובנה המוכרת על ידי עמיתים מהדרג הראשון, לא הערצה פופולרית או הצלחה מוסדית, ששניהן חמקו ממנו לחלוטין. טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: האמן מעולם לא החזיק בתפקיד אקדמי, מעולם לא סיסטמטי את רעיונותיו לכדי גוף דוקטרינה שניתן ללמד, וכתב בסגנון דחוס כל כך שקוראים רבים, אז ועכשיו, מוצאים אותו קרוב יותר לבלתי ניתן להבנה מאשר למעמיק – השפעתו עברה במידה רבה דרך קומץ קוראים המסוגלים לפענח אותו ולא דרך קריאות רחבה.
מורשת
האמן מת במידה רבה מחוץ להכרה המוסדית שרעיונותיו זכו לה בסופו של דבר, אך תובנתו המרכזית – שלא ניתן לטהר את התבונה מהשפה, ההיסטוריה והמסורת שנושאות אותה – הפכה לאחד האתגרים המשמעותיים לרציונליזם של הנאורות, והזינה ישירות את הרומנטיקה הגרמנית, ההרמנויטיקה ופילוסופיית השפה המאוחרת יותר. פקיד מכס מגמגם הותיר את הפרויקט הביקורתי של קאנט מוצל לצמיתות על ידי שאלה שמעולם לא נענתה במלואה.