יוהאן כריסטיאן באך: הבן שסגר את הבארוק
כשאביו יוהאן סבסטיאן באך נפטר ב-1750, בנו הצעיר היה בן ארבע-עשרה. בתוך שנים ספורות נסע הנער לברלין, משם לאיטליה, התגייר לקתוליות והחל לכתוב מוזיקה שזנחה כמעט את כל מה שאמנות אביו עמדה בעבורו – קונטרפונקט, צפיפות, כובד קדוש – לטובת מנגינה, שקיפות וקסם. זה נראה כמו כפירה. למעשה, זה היה הגשר שעליו הלכה המוזיקה האירופית אל העידן הקלאסי, ונער בן תשע בלונדון רשם הערות קפידה.
הבן הצעיר
הוא נולד בלייפציג ב-1735, הצעיר בבניו של יוהאן סבסטיאן, ואיבד את אביו בגיל ארבע-עשרה. הירושה הייתה אדירה ולא ניתנת לשימוש: האידיום הקונטרפונקטי של הבאך המבוגר כבר נחשב לעתיק בחייו שלו, והאופנה פנתה בנחרצות לעבר משהו קליל יותר.
הוא נסע לברלין כדי ללמוד אצל אחיו למחצה קארל פיליפ עמנואל (Carl Philipp Emanuel) – "הבאך הברלינאי", מלחין אדיר בזכות עצמו והיורש הבולט ביותר של המשפחה. זו הייתה התמחות אורתודוקסית. לאחר מכן, בגיל תשע-עשרה, יוהאן כריסטיאן עשה משהו שאף באך לא עשה: הוא עזב את אירופה הפרוטסטנטית הגרמנית לחלוטין ונסע לאיטליה.
איטליה, ושינוי דת
באיטליה הוא השלים את לימודיו אצל האב מרטיני (Padre Martini), המוזיקאי והמלומד הנודע, והתגייר לקתוליות – החלטה שהייתה בלתי נתפסת כמעט במשקי הבית הפרוטסטנטיים של אביו ואשר פתחה בפניו משרות כנסייה ואופרה איטלקיות. ב-1760 הוא הפך לנגן עוגב בקתדרלה של מילאנו והחל לכתוב אופרות.
חשוב יותר מכל אחת מהמשרות הללו היה מה שספג: הסגנון הגלאנטי (galant), האופן האיטלקי האופנתי המבוסס על מנגינה שירה ברורה מעל לוויית פשוט, משפטים סימטריים ותנועה הרמונית קלה. זה היה ההפך המכוון מהפוליפוניה המלומדת של לייפציג, ויוהאן כריסטיאן אימץ זאת לחלוטין.
לונדון, 1762
הצלחתו האופראית הובילה אותו לונדון ב-1762. האופרה אוריאונה (Orione) התקבלה בהערכה אמיתית, וההערכה הפכה לקריירה כאשר ג'ורג' השלישי והמלכה שרלוט נכחו בה; המלכה צירפה אותו למשק ביתה כמורה למוזיקה שלה. הוא נשאר בלונדון כל שארית חייו וידוע מאז ומתמיד כ"באך הלונדוני".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קונצרטי באך-אבל
ב-1764, יחד עם המלחין ונגן הוויול קארל פרידריך אבל (Carl Friedrich Abel), הוא ייסד סדרת קונצרטים בדמי מנוי שנמשכה עד למותו ב-1782. קונצרטי באך-אבל היו בין מפעלי המוזיקה הציבוריים החשובים ביותר של המאה, והציגו יצירות תזמורתיות וקאמריות חדשות לקהל לונדוני משלם ולא לחצר מלוכה. זה חשוב יותר מהרפרטואר עצמו: באך סייע לבנות את הקונצרט המסחרי כמוסד, שבו נכתבה מוזיקה לציבור שקנה כרטיסים ולא לפטרון שהוציא הזמנות. זהו המודל הכלכלי שעליו תתנהל המאה התשע-עשרה כולה.
הוא גם נכח בלידתו של הכלי. ששת הסונאטות שלו, אופוס 5, היו היצירות הראשונות שפורסמו שציינו את הפסנתר ככלי המועדף על פני הצ'מבאלו – שורת דפוס קטנה המסמנת את הרגע שבו הפסנתר הפך מסקרנות להתחלה של ברירת המחדל.
הנער בלונדון
ב-1764 הגיעה משפחת מוצרט ללונדון במסגרת המסע הגדול שלהם. וולפגנג היה בן תשע. הוא פגש את יוהאן כריסטיאן, וההשפעה הייתה קבועה.
ההשפעה אינה עניין של אנקדוטה; היא ניכרת בתווים. הסימפוניה המוקדמת K. 19 של מוצרט מעוצבת ישירות על פי הסימפוניה הראשונה מתוך אופוס 3 של באך. באופן רחב יותר, צורת סגנון מוצרט הבוגר – הקו המלודי השיר, המשפטים המאוזנים, האלגנטיות שלעולם אינה נשמעת מאולצת – היא בבירור השפה שיוהאן כריסטיאן הרכיב מתוך האופרה האיטלקית והביא לאנגליה. מוצרט ספג ממנו דרך בדיוק בגיל שבו מתעצבים האינסטינקטים של מוזיקאי.
סימפוניות אופוס 3 שלו שייכות לרגע שבו צורת הסימפוניה עדיין הוגדרה, והן אינן רק סקיצות הכנה לגדולתו של מישהו אחר; יש להן ערך מלודי משל עצמן ולוגיקה התפתחותית משלהן.
מדוע יוהאן מכונה גאון
טענת הגאונות עבור יוהאן כריסטיאן באך היא אמיתית אך זקוקה לרגיסטר הנכון: הוא אינו, ולעולם לא יהיה, אביו. התכונה הספציפיות הייתה סינתזה וטעם ולא עומק. הוא הטמיע ליריות אופראית איטלקית, מלאכה גרמנית שנלמדה מ-C.P.E. באך, ודרישות של קהל לונדוני משלם, ומיזג אותם לאידיום עקבי ונייד – מרקמים ברורים, מנגינות שיריות, סימטריה אלגנטית – בדיוק ברגע שבו המוזיקה האירופית נזקקה לכך. זוהי פעולה יצירתית אמיתית. סגנונות אינם צומחים מעצמם; מישהו חייב להדגים שהחלקים מתאימים.
טענתו השנייה והחזקה יותר היא של העברה. השפעתו של מעט מלחינים על יורש גדול יותר מתועדת בדיוק רב כזו: מוצרט בן התשע לקח את אופוס 3 של באך כמודל למאמצו הסימפוני הראשון, ומעולם לא עזב באמת את העולם המלודי שמצא שם. באך גם ביצע את המחויבות הראשונה המודפסת לפסנתר וסייע בהמצאת קונצרט המנויים הציבורי. הוא עיצב את המדיום, את הכלי ואת המלחין הגדול ביותר של הדור הבא.
הטיעון הנגדי ההגון הוא מהותי. המוזיקה שלו מקסימה ולא עמוקה; בסטנדרטים של אביו או תלמידו היא שטחית מבחינה רגשית. הוא כתב بشטף ורבות, והרבה מזה ניתן להחלפה. הוא זכור בעיקר דרך מוצרט, שזהו גורלו של משפיע ולא של מונומנט. לדברי העדויות, הוא היה מלחין בעל איכות אמיתית וחשיבות היסטורית עצומה – גאון של סגנון, לא של עומק.
מורשת
הוא נפטר בלונדון ב-1782, בקשיים כלכליים, לאחר שרגע האופנה שלו חלף; המלכה שרלוט דאגה לאלמנתו. מוצרט היה בן עשרים ושש באותה שנה, וכבר עמוק בעבודה שתהפוך את האידיום של מורו לנצחי על ידי התעלותו עליו.
פסק הדין שההיסטוריה הגיעה אליו הוא מדויק לחלוטין ומעט לא הוגן. יוהאן כריסטיאן היה המלחין המשמעותי האחרון בשושלת משפחתית שהגדירה עידן, ותפקידו – בין אם ידע זאת ובין אם לאו – היה לפרק את הדבר שאביו שכלל ולמסור את החלקים למישהו אחר. הוא עשה זאת בחן שלא פג מעולם.