יוהאן אוגוסט אברהרד: האיש שקאנט טרח להשיב לו
עמנואל קאנט (Immanuel Kant) נהג להתעלם ממבקריו, והיו לו רבים כאלה. בשנת 1790 הוא שבר את המנהג הזה. הוא פרסם ספר שכותרתו היא מהצורבות ביותר בתולדות הפילוסופיה: על גילוי שלפיו כל ביקורת חדשה על התבונה הטהורה הפכה למיותרת בשל ביקורת מוקדמת יותר. הגילוי המדובר היה טענתו של יוהאן אוגוסט אברהרד (Johann August Eberhard) כי כל מה שבעל ערך בביקורת התבונה הטהורה כבר היה קיים אצל לייבניץ. זוהי הזכות הנדירה בחייו של אברהרד, שהפילוסוף האימתני ביותר באירופה החליט כי לא ניתן להניח לו לנפשו.
הלברשטאדט, וקריירה הבנויה ממשרות קטנות
הוא נולד בהלברשטאדט (Halberstadt) ב-31 באוגוסט 1739 ולמד תאולוגיה באוניברסיטת האלה (Halle). השנים שבאו לאחר מכן היו חסרות זוהר: מורה פרטי, משנה לרקטור בבית הספר על שם מרטין הקדוש, מטיף בבית חולים, ומ-1768 כומר בבית עבודה בברלין ובכפר דייגים. ב-1774 קיבל את הקהילה בשרלוטנבורג (Charlottenburg). הוא היה בלשן מוכשר – דובר צרפתית שוטפת, ושולט באנגלית, איטלקית והולנדית – וברלין היא זו שעיצבה אותו, שכן ברלין של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-18 הייתה המטה של תנועת הנאורות הגרמנית. הוא התחבר לדמויות המרכזיות שלה, מוזס מנדלסון (Moses Mendelssohn) וכריסטוף פרידריך ניקולאי (Christoph Friedrich Nicolai), ואימץ את הרגלי הפופולרפילוסופן (Popularphilosophen): חוסר אמון בספקולציות מופשטות, העדפה לשיטה אמפירית, ועוינות גלויה להתלהבות דתית, לסנטימנטליזם ולאוקולטיזם.
האפולוגיה החדשה לסוקרטס
הספר שהקנה לו את שמו היה הגנה על אדם שמת לפני אלפיים שנה. האפולוגיה החדשה לסוקרטס (Neue Apologie des Socrates), שיצאה בחלקים במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18, התמודדה עם ההתקפות התאולוגיות על סוקרטס והשיבה להן – ותוך כדי כך העלתה טענות על הנצרות שהיו נפיצות הרבה יותר מכל דבר הנוגע לאתונה.
אברהרד שלל את הטענה שהישועה תלויה בהתגלות. הוא קבע כי אין חטא קדמון. הוא החזיק בדעה שפגאנים יכולים להיוושע, וכי עונש נצחי הוא בלתי קוהרנטי, שכן עונש ללא סוף אינו יכול לשרת שיפור מוסרי, שהיא התכלית היחידה שיכולה להיות לעונש. סוקרטס היה מקרה הבוחן: או שהאדם הטוב ביותר בעולם העתיק נמצא בגיהינום בגלל תאריך לידתו המקרי, או שהדוקטרינה שגויה. אברהרד הגיע למסקנה שהדוקטרינה שגויה. עבור איש דת פרוסי זה היה סיכון משמעותי, וזה הצליח – הספר הפך אותו לדמות מוכרת.
הפרופסור של פרידריך
בשנת 1778 מינה אותו פרידריך השני, מלך פרוסיה, לקתדרה בהאלה, האוניברסיטה שבה למד כסטודנט. זהו סימן לנאורות הפרוסית שהתגמול על פרסום דברים נגד החטא הקדמון והגיהינום הנצחי היה פרופסורה מלכותית.
הוא נשאר שם לשארית חייו המקצועיים, וחדר ההרצאות שלו היה משמעותי יותר ממה שהמוניטין של ספריו עשוי לרמוז. פרידריך שליירמאכר (Friedrich Schleiermacher) – שלימים הפך לתאולוג הפרוטסטנטי המכריע של המאה ה-19 – ישב בו. כך גם דוסיטיי אובראדוביץ' (Dositej Obradović), האיש שהפיץ את הגות הנאורות לספרות הסרבית. הוא נבחר לאקדמיה למדעים של ברלין בשנת 1786 ומונה ליועץ חצר בשנת 1805.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לוק מצטרף ללייבניץ
ספרו של אברהרד תאוריה כללית של חשיבה ותחושה (Allgemeine Theorie des Denkens und Empfindens) זכה בפרס האקדמיה של ברלין ב-1776, והוא מגדיר את עמדתו הפילוסופית. הוא הוכשר ברציונליזם וולפיאני, המערכת הגרמנית הדומיננטית שירדה מלייבניץ, אך הוא תפס את התחושה כפאסיבית בדרכו של לוק ובנה משם פנומנליזם יסודי.
זהו המפתח לפרשת קאנט. אברהרד לא היה ריאקציונר שהגן על הסכולסטיקה. הוא ניסה לבצע את אותה סינתזה שקאנט ניסה – פיוס בין המורשת הרציונליסטית לבין תיאורי התחושה האמפיריים – והוא האמין שהמסורת הלייבניציאנית כבר עשתה זאת. כאשר הופיעה ביקורת התבונה הטהורה, הוא קרא אותה לא כמהפכה אלא כגילוי מחדש, שבוצע בפרוזה גרועה יותר.
המתקפה על הביקורת
הוא בנה את המנגנון למתקפה בעצמו, ערך את המגזין הפילוסופי (Philosophisches Magazin) מ-1788 עד 1792 ואת הארכיון הפילוסופי (Philosophisches Archiv) מ-1792 עד 1795, ומילא את שניהם במאמרים הטוענים שקאנט הוא נגזרת ודוגמטי – שהפילוסופיה הביקורתית היא לייבניץ באריזה חדשה, כאשר החלקים החדשים באמת הם השגויים.
קאנט השיב ב-1790. התגובה היא אחת מהפרכותיו הישירות הבודדות של קאנט למבקר, וכותרתה לבדה מעבירה את הבוז שחש. הנרי אליסון (Henry Allison) תרגם מאוחר יותר את חילופי הדברים כפולמוס קאנט-אברהרד, וזה השם שבו הם שרדו; העובדה ששמו של אברהרד מופיע בו כלל היא תביעתו העמידה ביותר לזכרון לדורות. הוא הפסיד. המאה ה-19 הלכה כולה בדרכו של קאנט, והמגזין הפילוסופי נקרא כיום, אם בכלל, כעדות למה שאנשים אינטליגנטיים לא הצליחו לראות ב-1790.
יופי, משחק ומילים
עבודתו האחרת התיישנה טוב יותר. באסתטיקה הוא טען בעד פינליזם סובייקטיבי: היופי אינו תכונה של האובייקט אלא הקשר בין האובייקט לבין הכוח המייצג של הצופה – הלימותו לשכל התופס אותו. הוא קישר את הפעילות האסתטית למשחק של ילדים, קשר ששילר (Schiller) יהפוך זמן קצר לאחר מכן למפורסם. הוא הציג את התאוריה בתאוריה של האמנויות והמדעים היפים (Theorie der schönen Künste und Wissenschaften) (1783) ובמדריך לאסתטיקה (Handbuch der Ästhetik) (1803–1805), וכן הפיק תורת המידות של התבונה (Sittenlehre der Vernunft) (1781) והיסטוריה כללית של הפילוסופיה (Allgemeine Geschichte der Philosophie) (1788).
ואז ישנה העבודה ששרדה יותר מכל הפילוסופיה. בין 1795 ל-1802 הוא ערך את הניסיון לסינונימיקה גרמנית כללית (Versuch einer allgemeinen deutschen Synonymik), מילון בן שישה כרכים של מילים נרדפות בגרמנית – ניסיון שיטתי לקבוע את ההבדל המדויק בין מילים בעלות משמעות כמעט זהה.
מדוע יוהאן נחשב לגאון
הליבה הניתנת להגנה של הטענה היא כישרון לאבחנה – היכולת לראות ולבטא הבחנות דקות, בין אם בין שתי מילים בגרמנית, בין אובייקט יפה לבין השכל שמוצא אותו כזה, או בין מה שקאנט באמת הוסיף ללייבניץ לבין מה שהוא רק העניק לו שם חדש. מילון מילים נרדפות בן שישה כרכים הוא היכולת הזו בצורתה הטהורה. כך גם האפולוגיה החדשה, שלקחה סבך של תאולוגיה מורשת והפרידה את הטענות המכריעות מהנחות שאף אחד לא בחן, ואז השליכה את החטא הקדמון והעונש הנצחי על בסיס חוסר קוהרנטיות פנימית. פרידריך הגדול גמל לו בקתדרה; האקדמיה של ברלין העניקה לו את הפרס שלה ואז חברות; שליירמאכר למד ממנו פילוסופיה.
טיעון הנגד הוא שהניסיון היחיד שלו לשיפוט רחב היה שגוי, בפומבי ובאריכות. אברהרד הימר על שני כתבי עת ושבע שנים על הטענה שביקורת התבונה הטהורה לא מכילה שום דבר חדש, והפילוסופיה הסכימה מאז שזו הייתה קריאה מוטעית חמורה של אדם שלא יכול היה לראות מעבר להכשרתו שלו. הוא גם לא היה מקורי: עמדתו הייתה וולף משולב עם לוק, האסתטיקה שלו הקדימה את שילר מבלי להפיק את שילר, והיסטוריית הפילוסופיה שלו היא סקירה בלבד. הוא היה מפרש, מסדר ולקסיקוגרף מהשורה הראשונה עם אינסטינקטים מצוינים בנוגע לתאולוגיה ונקודה עיוורת קטלנית בנוגע לספר החשוב ביותר של זמנו. "גאון" היא מילה חזקה מדי. "אימתני, וחסר מזל באויבו" קרוב יותר.
מורשת
הוא מת בברלין ב-6 בינואר 1809. פסק הדין עליו עוצב תמיד על ידי המאבק שהפסיד בו, שהיא דרך מעוותת להיזכר – פילוסוף ששלל את החטא הקדמון בסיכון מקצועי אמיתי, לימד את שליירמאכר, ומיפה את השפה הגרמנית מילה במילה, מצומצם להערת שוליים בספרות על קאנט. הערת השוליים היא בכל זאת קבועה. הסרקזם של קאנט שימר אותו.