ז'אן-פייר ז'נה: הפריים כעולם חתום
עד 2019 לז'אן-פייר ז'נה היו שבע מועמדויות לפרס האוסקר צמודות לסרטיו, ארבעים וחמש מועמדויות לפרס סזאר, ואחת החתימות הוויזואליות המזוהות ביותר בקולנוע העולמי. הוא גם לא הצליח להשיג מימון לסרט בארצו שלו. "אני מסתובב עם התסריט הזה בצרפת כבר ארבע שנים," הוא אמר על Bigbug, "והוא נדחה על ידי כולם." הוא לקח אותו לנטפליקס. הפער בין מה שהקולנוע הצרפתי חייב לז'נה לבין מה שהקולנוע הצרפתי מוכן לשלם עבורו הוא העובדה המרכזית בקריירה המאוחרת שלו.
רואן, מצלמה ואנסי
הוא נולד ב-3 בספטמבר 1953 ברואן, עיר עובדים בלואר ללא תעשיית קולנוע ראויה לציון. הוא קנה את המצלמה הראשונה שלו בגיל שבע-עשרה ולימד את עצמו על ידי שימוש בה, מאוחר יותר למד אנימציה באולפני Cinémation. אנימציה היא המפתח לכל מה שבא לאחר מכן: זו משמעת שבה שום דבר לא קיים אלא אם כן מישהו שם אותו שם, פריים אחר פריים, וז'נה מעולם לא הפסיק לחלוטין לביים שחקנים חיים כאילו היו ציורים.
בפסטיבל אנימציה באנסי בשנות ה-70 הוא פגש את מארק קארו, מעצב ואמן קומיקס עם טעם לגרוטסקי. השותפות נמשכה שני עשורים. הם עשו סרטים קצרים יחד, עברו ללייב-אקשן עם The Bunker of the Last Gunshots ב-1981, וקיבלו אישור מוסדי מוקדם: Le Manège זכה בסזאר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר ב-1981, ו-Foutaises לקח סזאר נוסף עשור לאחר מכן. בין לבין, ז'נה שילם את שכר הדירה כפי שעשה דור של סטייליסטים אירופאים, בבימוי פרסומות וקליפים — כולל Zoolook של ז'אן-מישל ז'אר ב-1985, בבימוי משותף עם קארו. זה היה חינוך בדחיסה. שלושים שניות מלמדות אותך לבנות עולם בפריים אחד.
שני גברים וחנות קצבים
Delicatessen הגיע ב-1991 והכריז על רגישות מגובשת לחלוטין. קומדיה מלנכולית המתרחשת בבניין דירות פוסט-אפוקליפטי מוכה רעב, שבראשו עומד קצב שאספקת הבשר שלו היא דייריו, לא היה לה תקדים ברור ומראה שאין לטעות בו: ספיה וירוק-מרה, עדשות רחבות, פנים שנבחרו בגלל מוזרותן, פסקול של חריקות וקפיצים. הוא לקח ארבעה פרסי סזאר, כולל הבכורה הטובה ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר.
עיר הילדים האבודים (The City of Lost Children) הגיע ב-1995, אפל ומקושט יותר — עולם חלומות על קו המים של שיבוטים, כתות ציקלופיות ואדם שלא יכול לחלום ולכן גונב את חלומותיהם של ילדים. הוא זכה בפרס סזאר מתוך ארבע מועמדויות. יחד שני הסרטים הציבו את ז'נה וקארו בתוך ה-cinéma du look, התנועה הצרפתית שהעריכה פני שטח, צבע ועיצוב מעל ריאליזם חברתי, תוך הסתמכות גלויה על אקספרסיוניזם גרמני וריאליזם פואטי צרפתי. הטענה שזה היה סגנון על פני תוכן הועלתה מיד ומעולם לא נעלמה לגמרי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנוסע השמיני, והגבולות של הוליווד
הוליווד שמה לב, וב-1997 ז'נה ביים את הנוסע השמיני: התחייה (Alien Resurrection) — סרטו הראשון ללא קארו, שהלך לעסוק באיור וגרפיקה ממוחשבת, ועד היום סרט האולפן האמריקאי היחיד שלו. זהו הסרט בקטלוג שלו שנראה הכי הרבה כמו פשרה: מזוהה כשלו בגרוטסקיות התת-ימית שלו ובליהוק שלו, ומזוהה כשייך למישהו אחר בחובותיו. הוא לא חזר.
הסרט הירוק והזהוב
אמלי (Le Fabuleux Destin d'Amélie Poulain) יצא ב-2001 ושינה את החשבון של הקולנוע הצרפתי. סיפור קטן — מלצרית ביישנית ממונמארטר מחליטה לארגן שיפורים קטנים וסודיים בחייהם של אנשים אחרים — בוצע בצפיפות של סרט אנימציה: ירוק וזהב רוויים, בדיחות ויזואליות הבנויות בפינות הפריים, מצלמה שמתנהגת כמו ילד סקרן. הוא מכר יותר משלושים מיליון כרטיסים ברחבי העולם, לקח חמש מועמדויות לפרס האוסקר כולל הסרט הזר הטוב ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר, תשע מועמדויות ל-BAFTA עם שני ניצחונות, וארבעה פרסי סזאר מתוך שלוש-עשרה מועמדויות. ז'נה זכה בפרס הקולנוע האירופי לבמאי הטוב ביותר, והסרט הופיע מאוחר יותר ברשימת מאה הסרטים הגדולים של המאה העשרים ואחת של ה-BBC.
זה גם הפך את אודרי טוטו לכוכבת והפך את ז'נה למותג, שזו ברכה מעורבת. אמלי הוא כעת הסרט שכל סרט של ז'נה שלאחריו נמדד מולו, כולל על ידי אנשים שלא אוהבים אותו מאותן סיבות שאחרים מעריצים אותו: סירובו לכיעור, פריז האוצרת שלו, נחישותו להיות מקסים.
אחרי אמלי
שנים של אירוסין (A Very Long Engagement) ב-2004 היה התשובה להאשמה בחוסר משקל. בעיבוד לרומן של סבסטיאן ז'פריסו, עם טוטו וג'ודי פוסטר, ז'נה יישם את המכונות שלו על חפירות מלחמת העולם הראשונה — אישה צעירה שמסרבת לקבל שארוסה מת, עוקבת אחריו דרך בירוקרטיה של זוועות. הוא משך שתי מועמדויות לאוסקר, מועמדות לגלובוס הזהב, וחמישה פרסי סזאר מתוך שתים-עשרה מועמדויות. הוא נטש פרויקט מפורט על הטייס לואי בלריו ב-2005 לאחר שנה, כששפט שציר הזמן שלו קרוב מדי ל-Engagement.
Micmacs הגיע ב-2009, סרט שבו אדם וחבורה של חריגים שוכני גרוטאות יוצאים להשמיד שני יצרני נשק. המסע המופלא של ט.ס. ספיבט (The Young and Prodigious T.S. Spivet), מהרומן של רייף לארסן, הגיע ב-2013. ב-2016 הוא חזר למקום שבו התחיל, בבימוי משותף של סרט קצר בסטופ-מושן של שלוש דקות עם רומן סגוד מתוך שיר של ז'אק פרוור. ואז Bigbug ב-2022, עבור נטפליקס, לאחר שהמימון הצרפתי סירב לו.
מדוע ז'אן-פייר מכונה גאון
המילה מיושמת על ז'נה עבור מלאכה ולא עבור אינטלקט, וההבחנה שווה לעשות בכנות. הוא לא פילוסוף של קולנוע; הסיפורים שלו פשוטים והנושאים שלו — בדידות המוקלת על ידי תחבולה, אנשים קטנים המערערים מערכות גדולות — עקביים עד כדי חזרה. מה שיש לו הוא שליטה כמעט ללא תחרות בפריים. כל אלמנט בתוך פריים של ז'נה נבחר: טמפרטורת הצבע, עיוות העדשה, הגרוטסקיות המדויקת של פניו של שחקן משנה, האובייקט ברקע שישתלם בעוד שתי סצנות. זהו ההרגל של האנימטור המיושם על מציאות מצולמת, וזה קשה מאוד. רוב הבמאים מלחינים פריימים; ז'נה בונה אותם מאפס, בדרך שבה אנימטור סטופ-מושן בונה סט.
השיא המוסדי נשמר: ארבעים וחמש מועמדויות לסזאר וחמישה-עשר ניצחונות, שבע מועמדויות לאוסקר, אחת-עשרה מועמדויות ל-BAFTA, ותיאור קבוע כאחד הבמאים המשפיעים ביותר בקולנוע הצרפתי המודרני. הוא גם יצר משהו נדיר יותר מלהיט — סגנון כל כך ספציפי שפריים בודד מזהה אותו.
מקרה הנגד הוא שהסגנון הוא כלוב. אותה פלטה, גחמנות וצורה נרטיבית חוזרים על עצמם לאורך שלושה עשורים, ואחרי אמלי התשואות פחתו; הסרטים המאוחרים מוערכים פחות וממומנים בקושי רב יותר, וזו הסיבה שבמאי במעמדו הגיע לשירות סטרימינג. פסק הדין ההוגן הוא אמן של צורה שהוא המציא ואז לא יכול היה, או לא רצה, לעזוב.
מורשת
הירושה האמיתית של ז'נה היא ויזואלית. דור של במאים, מפרסמים ואנימטורים ספג את הדקדוק של ז'נה — תקריב הזווית הרחבה, הדירוג הדבשי, ההיגיון המכני של רוב גולדברג של עלילה — לעיתים קרובות מבלי לדעת מאיפה זה בא. הוא הוכיח שסרט אירופאי יכול להיות מעוצב כמו סרט אנימציה ועדיין למכור שלושים מיליון כרטיסים. והוא הדגים, בעידן של אחידות אלגוריתמית, שפריים בודד יכול לשאת את טביעת האצבע של מחבר. בין אם מממנים צרפתים רצו לשלם על זה ובין אם לא.