ז'אן-בטיסט קולבר: המדינה כמכונה
במהלך שנות ה-50 של המאה ה-17, ניסח פקיד צעיר מזכר עבור הקרדינל מאזארן (Cardinal Mazarin), שהוכיח כי פחות ממחצית ממסי העם הצרפתי הגיעו לידי המלך. המסמך עשה שני דברים: הוא הסביר לאן הלך הכסף ונקב בשמו של האחראי לכך: ניקולא פוקה (Nicolas Fouquet), המפקח על הכספים, האיש החזק והלבוש ביותר בצרפת. בתוך שנים ספורות, פוקה נשלח למאסר עולם, משרתו בוטלה, ומחבר המזכר החל לנהל את כלכלת המדינה.
בנו של הסוחר
ז'אן-בטיסט קולבר (Jean-Baptiste Colbert) נולד בריימס ב-29 באוגוסט 1619 למשפחת סוחרים – אביו וסבו סחרו בעיר – ובילה את חייו בקרב אריסטוקרטים שלא אפשרו לו לשכוח זאת. הוא טען למוצא סקוטי, טענה שאיש לא אימת. לפני שהגיע לגיל עשרים, קשר משפחתי סידר לו משרה במשרד המלחמה: דודו נשא לאישה את אחותו של מישל לה טלייה (Michel Le Tellier), שר המלחמה, וקולבר הפך למפקח על הכוחות ולאחר מכן למזכירו האישי של לה טלייה. עד שנת 1649 הוא כבר היה חבר במועצת המדינה.
מי שעיצב את דמותו היה מאזארן. קולבר ניהל את ענייניו הפרטיים של הקרדינל במהלך גלותו ב-1652 במסירות שלא חש באמת, וכאשר מאזארן מת בשנת 1661, הוא המליץ על קולבר ללואי ה-14. פעולתו הראשונה של קולבר במלוכה החדשה הייתה להראות למלך הצעיר היכן הוחבא הונו הסמוי של מאזארן.
הריסתו של פוקה
מעצרו של פוקה באשמת מעילה הביא לביטול מוחלט של משרת המפקח על הכספים. קולבר לקח על עצמו את עבודתו תחת תואר צנוע יותר, אינטנדנט (מפקח) הכספים, ב-4 במאי 1661, ולאחר מכן ריכז את שאר התפקידים: מפקח על המבנים בינואר 1664, בקר כללי של הכספים ב-1665, ושר המדינה לענייני הצי בסוף העשור. למעט ענייני מלחמה, שנותרו בידי לה טלייה ולאחר מכן בנו לובואה (Louvois), הוא ניהל את הכל.
הדו"חות
הכספים שירש היו קרובים לפשיטת רגל. הוא דחה כמה הלוואות ציבוריות על הסף, כפה הורדת ריבית על אחרות, ורדף אחרי גובי המסים. שוויון אמיתי במיסוי היה מעבר להישג ידו – הפטורים של האצולה נותרו על כנם – אך הוא תקף בחריפות תביעות שווא לפטור, והעביר את הנטל מה-taille (מס ישיר שהוטל על איכרים) למיסים עקיפים שהמיוחסים לא יכלו לחמוק מהם. בשנת 1665 הציע מערכת לאומית אחת של משקולות ומידות, יותר ממאה שנה לפני שמישהו הצליח ליישם זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קולבריזם
הדוקטרינה שנושאת את שמו לא הייתה תיאוריה שכתב, אלא פרקטיקה שהנהיג. צרפת הייתה צריכה למכור יותר ממה שקנתה, להחזיק מושבות ולייצר בבית את מה שייבאה עד כה. הוא ייסד תעשיות, הגן על ממציאים, ייבא עובדים מיומנים מחוץ לארץ ואסר על עובדים צרפתים להגר. המדינה אכפה איכות בחומרה שנקראת כיום כסאטירה: סוחר שנתפס בפעם השלישית מוכר סחורה לא תקנית הוצב בעמוד הקלון, סחורתו הושמדה ושמו פורסם ברבים. הוא הוציא יותר מ-150 צווים המסדירים את הגילדות.
חלק מהצעדים עבדו בצורה מרשימה. המפעל המלכותי לזכוכית מראות שנוסד ב-1665 נוצר כדי לשבור את המונופול של ונציה, ועד 1672 ניתן היה לאסור כליל על זכוכית ונציאנית בצרפת; יורשו של המפעל הוא סן-גובן (Saint-Gobain). מפעלי השטיחים של הגובלן (Gobelins) הוחיו בעזרת מומחיות פלמית, בובה (Beauvais) זכתה לתמיכה, והתעלה דו מידי (Canal du Midi) נחפרה בדרום על ידי פייר-פול ריקה (Pierre-Paul Riquet) בחסותו. חלק מהדברים לא עבדו כלל. חברות הסחר שייסד עבור הלבנט, סנגל, גינאה ואסיה – כולל חברת הודו המזרחית הצרפתית – נכשלו.
ספינות, אקדמיות, תעלות
הוא מצא צי שמורכב ברובו מארסנלים הרוסים ובנה אחד חדש. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-17, הוא התמקד בשלושה בסיסים – ברסט ורושפור באוקיינוס האטלנטי, טולון בים התיכון – והכפיל בערך את יכולתם, והמציא את ה-inscription maritime, מרשם שחייב ימאים צרפתים לשרת כשנה אחת מתוך שלוש. הוא גם הקים את הצי הסוחר.
אותו אופן מחשבה הוליד את המוסדות. הוא ייסד את האקדמיה למדעים, שהתכנסה לראשונה ב-22 בדצמבר 1666, כשהוא בוחר אישית את המתמטיקאים, האנטומים והבוטנאים שלה; את אקדמיית הכתובות ב-1663; את מצפה הכוכבים של פריז ב-1667, תוך ייבוא ג'ובאני דומניקו קאסיני (Giovanni Domenico Cassini) מאיטליה כדי לנהלו; את אקדמיית האופרה ב-1669; ואת אקדמיית האדריכלות ב-1671. הוא הביא את ברניני (Bernini) לפריז ב-1665 כדי לעצב את החזית המזרחית של הלובר, רב איתו בדרמטיות, ודחה את העיצוב. הוא תפס את מקומו באקדמיה הצרפתית ב-1 במרץ 1667 והטיל כללי נוכחות כדי להאיץ את עבודת המילון. מולייר, קורניי, רסין, בואלו וכריסטיאן הויגנס (Christiaan Huygens) קיבלו כולם קצבאות שהוא סידר.
הקוד נואר
בשנת 1682 הוא הורה על ניסוח מה שהפך ב-1685, שנתיים לאחר מותו, ל"קוד נואר" (Code Noir): מכשיר משפטי שאישר מנגנון אכזרי במכוון של עינויים ודיכוי כדי לשמר את העבדות ברחבי האימפריה הקולוניאלית הצרפתית ולהגביל אנשים שחורים חופשיים. זהו החלק ברקורד שלו שהתיישן בצורה הגרועה ביותר והחלק שהוא יזם בצורה הברורה ביותר. פסלו מחוץ לאסיפה הלאומית הותקף על ידי מפגינים בשנת 2020.
מדוע ז'אן-בטיסט מכונה גאון
הטיעון לזכות קולבר הוא אדריכלי. בריטניקה מייחסת לו את תוכנית השיקום הכלכלי שעזרה להפוך את צרפת לכוח הדומיננטי באירופה, והיכולת הספציפית הייתה לראות בממלכה מכונה אחת מחוברת – מסים, מכסים, חוקי גילדות, מספנות, תעלות, טלסקופים ונולי אריגה כחלקים ממנגנון יחיד, שכל אחד מהם ניתן לכוונון לאור האחרים. כמעט אף אחד אחר בממשל של המאה ה-17 לא חשב בקנה מידה כזה, ופחות מזה יכלו לבצע. כושר העבודה שלו היה פתולוגי: כשנשאל אם עדיף לקום מוקדם מאוד לעבוד או להישאר ער מאוחר מאוד, הוא הגיע למסקנה ששניהם.
טיעון הנגד רציני. התיאוריה הייתה דלה – "קולבריזם" הוא שם שניתן מאוחר יותר להרגליו, לא דוקטרינה שדגל בה – והתוצאות היו מעורבות במהלך חייו. חברות הסחר נכשלו. הרגולציה שהבטיחה איכות חנקה ככל הנראה חדשנות, וצווי הגילדות נעלו את התעשייה בידיים מיוחסות. מערכת גיוס הצי הולידה התנגדות ועריקות, והצי נשא פגמים טקטיים ולוגיסטיים שהגבילו אותו במלחמה. מעל הכל, לואי ה-14 הוציא את ההכנסות על מלחמות מהר יותר מכפי שקולבר יכול היה לגייסן, כך שהשיקום לא החזיק מעמד. וה"קוד נואר" היה שלו. הוא היה מנהל מוכשר ביותר ולא הוגה מקורי, וארגון בסדר גודל כזה, בשירותו של אותו מלך, לא היה דבר חיובי בלבד.
מורשת
קולבר מת בפריז ב-6 בספטמבר 1683, בגיל שישים וארבע, מותש ובייסורים מאבן בכליות, לאחר שחי בתקופתו האחרונה על לחם טבול במרק עוף. בנו סנילה (Seignelay) לקח את הצי; תשעה ילדים זכו לתמיכה. אלכסנדר המילטון בנה מאוחר יותר על המודל שלו. דיומא תפס את הקריאה הכפולה שלו ב"ויקונט דה בראז'לון", שם הוא בו זמנית תחמן גס וחסר רחמים ופטריוט בעל חזון. צרפת עדיין מתווכחת עליו: המטה הראשי של משרד האוצר שלה, שנפתח ב-1989, נושא את שמו, ופסלו הושחת. שניהם נכונים.