יאן בויס: המבנה שזהר בלילה
ברחוב גרוטה מרקטסטראט (Grote Marktstraat) בהאג, החל משנת 1928, עמדה חנות כל-בו שבערה בחושך. קירותיה היו עשויים זכוכית, מוארים מבפנים, ועליהם התנוסס שמו של קואופרטיב עובדים סוציאליסטי באותיות ענק ללא תגים. תיאור מאוחר יותר משווה את הבניין לאופל חתוך גס, שקליפת הזכוכית שלו מעניקה לאור גוון פניני. בניין "דה וולהרדינג" (De Volharding) לא נשא עליו פרסומות; הוא היה הפרסומת עצמה – פסל מואר בקנה מידה עירוני, והדבר הקרוב ביותר שהפיקה האדריכלות ההולנדית שבין שתי מלחמות העולם למניפסט שניתן לקרוא ממרחק של שלושה רחובות.
ילדות קולוניאלית
יאן וילם אדוארד בויס (Jan Willem Eduard Buijs) נולד ב-26 באוגוסט 1889 בסורקרטה (Surakarta), שבהודו המזרחית ההולנדית – ג'אווה של הסוכר ופקידי הממשל, ולא אמסטרדם של התעלות. הוא למד שם בבית הספר התיכון (hogere burgerschool) לפני שיצא למסע הארוך להולנד בשנת 1908, מדינה שסביר להניח שמעולם לא ראה. ב-1909 החל ללמוד הנדסת אדריכלות במכללה הטכנית בדלפט (Delft), וסיים את לימודיו רק בשנת 1919: עשור שלם, שנקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה, שבה הולנד הנייטרלית נותרה תחת גיוס.
הארלם והעבודות הראשונות
הכניסה שלו לעיסוק המקצועי התרחשה בעקבות המלצה. על פי המלצתו של האדריכל אד ואן דר סטיר (Ad van der Steur), בויס קיבל משרה כעוזר אדריכל במחלקת עבודות הציבור בהארלם. עבודה עירונית זו הניבה את המבנה המשמעותי הראשון שלו, הגימנסיה העירונית (Stedelijk Gymnasium) בהארלם בשנים 1923–1924, וסדרה של בתי מגורים פרטיים בהאג ובפרבר העשיר וואסנאר (Wassenaar).
לאחר מכן, בשנת 1924, הוא הגיע להסדר שהגדיר את שארית הקריירה שלו. יחד עם יואן לורסן (Joan Lürsen) הוא ייסד את משרד בויס ולורסן בהאג, בחלוקת עבודה ברורה: בויס תכנן, לורסן פיקח על הבנייה. זהו מבנה שותפות המעיד משהו על שני הגברים. בויס היה אמור להיות חופשי לחלוטין להמצאה, ומישהו אחר ידאג לכך שהדברים יעמדו על תילם.
המרפאה והקואופרטיב
העבודה שבאה לאחר מכן הגיעה במהירות והייתה מגוונת בצורה מפתיעה. מרפאת רודולף שטיינר (Rudolf Steiner Clinic) בשנים 1926–1928 הייתה חסרת עיטורים, ובאחד התיאורים, כמעט אנימיסטית – מבנה שנראה חי יותר מאשר מורכב. בניין דה וולהרדינג הגיע מיד לאחר מכן, בשנים 1927–1928.
דה וולהרדינג היה מטה וחנות של אגודה שיתופית סוציאליסטית, ובויס התייחס להזמנה כהזדמנות למזג שני אוונגרדים יריבים. הקומפוזיציה שואבת השראה מזרם הדה סטייל (De Stijl) – סידור אסימטרי של צורות דמויות קופסה, מישורים המחליקים זה על פני זה – בעוד השימוש התעמולתי באותיות ובאור מגיע ישירות מהקונסטרוקטיביזם הסובייטי. מעטפת הזכוכית הוארה מאחור כך שהמסה כולה הפכה לפנס; הקירות החלקים וחסרי הצבע נשאו את מסר הקואופרטיב בטיפוגרפיה. הבניין שייך לרגע הבינלאומי הקצר שההיסטוריונים מכנים "אדריכלות הלילה", כאשר האור החשמלי היה חדש מספיק כדי שבניין זוהר יתפרש כהצהרה על העתיד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא עדיין עומד על תילו, כמעט מאה שנה לאחר מכן, אם כי הזוהר דהה והוא שורד בעיקר בתצלומים.
קתדרלת העבודה
הזמנה גדולה אחרת של בויס, מטה "דה ארביידרספרס" (De Arbeiderspers), עיתונות העובדים, הוקמה בין 1929 ל-1931 בסגנון ניאו-אובייקטיבי קשיח יותר. בני דורו כינו אותו קתדרלת עבודה. הוא נהרס בשנת 1972, גורלם הרגיל של בנייני משרדים בין מלחמות העולם, וזו סיבה מרכזית לכך שבויס פחות מפורסם מכפי שהיה צריך להיות. באמצע שנות ה-30 הוא התרכך: בית מגורים פרטי למשפחת למברוחן (Leembruggen) בשנים 1935–1936 עטף חזות אובייקטיבית באריחים מזוגגים בצהוב ואפור.
בכל עבודותיו, חתימתו הייתה היברידיות – קפדנות ניאו-אובייקטיבית משולבת עם קומפוזיציה של הדה סטייל, וחללי פנים שהיו בעיקרם בסגנון הבאוהאוס (Bauhaus). הוא היה מהראשונים בהולנד שהשתמשו ברהיטי הפלדה הצינוריים של מרסל ברויאר (Marcel Breuer), בתקופה שבה משמעות הדבר הייתה ייבוא של טיעון באותה מידה כמו כיסא.
פוליטיקה כפרקטיקה
האידיאולוגיה לא הייתה דקורטיבית. בויס היה חבר במפלגה הסוציאליסטית, והוא לימד אמנות ואדריכלות את ילדי העובדים. לקוחותיו העיקריים – אגודה שיתופית, עיתון עובדים – היו מוסדות של אותה תנועה, והוא הזמין עבורם אמנות, כולל תבליט של הפסל רודולף בלינג (Rudolf Belling). החזית הזוהרת ברחוב גרוטה מרקטסטראט הייתה, במובן המילולי ביותר, בניין סוציאליסטי שצועק ברחוב מסחרי.
הוא פרש ב-1955 בשל בריאות לקויה. לורסן המשיך את המשרד עם שותף חדש, א. ואן הארן (A. van Haaren), עד 1974. בויס מת בהאג ב-19 באוקטובר 1961, בגיל שבעים ושתיים.
מדוע יאן מכונה גאון
הטיעון לזכות בויס נשען על פעולת סינתזה אחת, נקייה ויוצאת דופן. ב-1927 הציע האוונגרד האירופי למעצב כמה חבילות בלתי תואמות: הגיאומטריה הקומפוזיציונית המופשטת של הדה סטייל, הגרפיקה האגיטטורית של הקונסטרוקטיביזם, וההתעקשות של האובייקטיביות החדשה על תוכנית ומבנה. רוב האדריכלים בחרו באחת. בויס, בדה וולהרדינג, ריתך אותן למבנה שהיה בו זמנית קומפוזיציה מופשטת, פיסת תקשורת פוליטית, וחנות כל-בו מתפקדת – ועשה זאת על ידי התייחסות לאור חשמלי כאל חומר בנייה ראשוני ולא כשירות בלבד. זהו מהלך מושגי מקורי באמת, והוא הפיק מבנה שהוכר כקנוני מספיק כדי לייצר לעצמו ספרות מחקרית בכתב העת של אגודת היסטוריוני האדריכלות.
ראוי להציג גם את עמדת הנגד. התפוקה של בויס הייתה קטנה והקריירה שלו כמעצב משמעותי הסתיימה למעשה באמצע שנות הארבעים לחייו; הוא לא ייסד שום אסכולה, לא כתב שום תיאוריה ששרדה בתיעוד הסטנדרטי, ולא לימד שום דור. יצירת המופת שלו איבדה את ההארה שהפכה אותה לכזו, והבניין השני בחשיבותו נהרס ב-1972. הוא היה תלוי בלורסן כדי להגשים את מה ששרטט. וחלק גדול מהעוצמה של דה וולהרדינג הגיע מלקוח – קואופרטיב סוציאליסטי שרצה להיראות זוהר – לא פחות מאשר מהאדריכל.
מה ששורד את ההפחתה הוא איכות הרעיון המקורי. בויס ראה, מוקדם ושלם יותר מכמעט כל אחד אחר, שחזית מסחרית מודרנית יכולה להיות מקור אור וטקסט בו-זמנית, ושניתן להפוך את שניהם ליפים ולא רק רועשים. זהו סוג צר של גאונות, אבל הוא אמיתי.
מורשת
החיים שלאחר המוות של בניין דה וולהרדינג היו שקטים יותר מהופעת הבכורה שלו: הוא עדיין נמצא ברחוב גרוטה מרקטסטראט, עדיין דמוי קופסה ואסימטרי, אך כבר אינו מואר. עם זאת, הוא נותר האיור הסטנדרטי לאדריכלות מוארת בין מלחמות העולם, והטיעון שהעלה – שבניין יכול להיות הכרזה ציבורית מבלי להיות שלט חוצות – האריך ימים הן מעבר לקואופרטיב ששילם עליו והן מעבר לתנועה הפוליטית שהפכה אותו לאפשרי. בויס, שנולד בעיירה ג'אוונית לעולם קולוניאלי, סיים בכך שהעניק למודרניזם ההולנדי את הדימוי הבהיר ביותר שלו.