ג'יימס וונג האו: האיש שכונה "לואו-קי"
האגדה על האופן שבו נער מלוחות הפכה לצלם קולנוע סובבת סביב פיסת קטיפה שחורה. עיניה הכחולות והבהירות של מרי מיילס מינטר צולמו כמעט כלבנות על גבי סרט הצילום האורתוכרומטי של תחילת שנות ה-20, מה שהרס את מראה פניה בתקריב. עוזר צלם צעיר ממוצא סיני אירגן מסגרת של קטיפה שחורה לפני העדשה כך שהאישונים שלה ייראו כהים, הראה לה את התוצאה, והיא הודיעה שאיש מלבד לא יצלם אותה. זהו סיפור מקור מושלם עבור ג'יימס וונג האו (James Wong Howe), מכיוון שהוא מכיל את כל מה שהוא יבלה את חמישים השנים הבאות בעשייתו: פתרון בעיית תאורה שאף אחד אחר לא פתר, בעלות נמוכה, בעזרת ידיו שלו, והשגת אפקט מתוך צל במקום מתוך תוספת אור.
מטאישאן לפאסקו
הוא נולד בשם וונג טונג ג'ים (Wong Tung Jim) בטאישאן, גואנגדונג, ב-28 באוגוסט 1899, והגיע לארצות הברית בגיל חמש, כשהוא גדל בפאסקו, וושינגטון — עיירת רכבת בחלק המזרחי של המדינה, רחוק ככל שילד מהגר סיני יכול היה להיות מעסקי הקולנוע. הוא איגרף לזמן מה, בקצרה וללא ייחוד, לפני שהופיע בהוליווד ב-1917 כנער לוחות עבור ססיל ב. דה-מיל (Cecil B. DeMille). כמעט כל דבר בקריירה שלאחר מכן היה לימוד עצמי על הסט.
פוקוס עמוק, עשר שנים מוקדם מדי
התיעוד הטכני מעורר פליאה בשל התאריכים שלו. האו עבד עם עגלת מצלמה (crab dolly) ב-1927. הוא צילם את טרנסאטלנטיק (Transatlantic) ב-1931 בפוקוס עמוק — שבו גם החזית וגם הרקע חדים — בערך עשור לפני ש-האזרח קיין (Citizen Kane) הפך את הטכניקה למפורסמת. הוא השתמש בעדשות רחבות זווית כאשר התעשייה העדיפה עדשות ארוכות ומחמיאות, והוא בנה את הדימויים שלו מאור נמוך וצללים חדים בעקביות כזו שהצוותים כינו אותו "האו לואו-קי" (Low-Key Howe).
מה שהפריד אותו מעמיתיו היה עבודה מעשית לא פחות מאשר אסתטיקה. האו הפעיל את המצלמה בעצמו וביצע את עבודת התאורה שלו בעצמו, כלומר הוא הציב באופן אישי את האורות במקום לתאר אותם למישהו אחר, והוא היה בהתאם לא מתרשם מלהטוטנות מצלמה לשם הלהטוטנות. "אני אוהב להזיז את האנשים במקום את המצלמה", הוא אמר — הערה שנשמעת צנועה ומהווה למעשה תיאוריה שלמה של בימוי. מאוחר יותר בחייו הוא טען במפורש לטובת פשטות על פני טכניקה המכריזה על עצמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גלגיליות בזירה
כשהוא כן הזיז את המצלמה, הוא עשה זאת בדרכים שעיצבנו את האיגודים. עבור סצנות הקרב ב-גוף ונפש (Body and Soul, 1947) הוא נעל גלגיליות והניח לעצמו להידחף סביב הזירה עם מצלמת יד, מה שהפיק אינטימיות צפה וסחרחורת שאף חצובה לא הייתה יכולה לספק. הוא הרכיב מצלמות על שוורים. הוא עבד לאורך קריירה של יותר מ-130 סרטים ואילץ שוב ושוב את ספרי החוקים של האולפנים להתאים את עצמם לדימוי שהוא כבר החליט עליו.
שני פרסי אוסקר, וסירוב לזוהר
פרס האוסקר הראשון שלו הגיע עבור הקעקוע הוורוד (The Rose Tattoo, 1955), והוא זכה בו על ידי סירוב לעשות את הדבר היחיד שצלם הוליוודי נשכר עבורו. במקום להחליק את אנה מניאני (Anna Magnani) בתאורת כוכבת קונבנציונלית, הוא האיר אותה כפי שהדמות באמת הייתה; הבמאי דניאל מאן (Daniel Mann) אמר שהוא "הראה את מניאני באור האמיתי של דמותה", והכניס תאורה אחורית חושנית רק כאשר תשוקתה התעוררה מחדש. שנתיים לאחר מכן, ב-הצל של הספק (Sweet Smell of Success, 1957), הוא העניק לבעל הטור הטורף בגילומו של ברט לנקסטר (Burt Lancaster) מקור אור מפוזר יחיד שהפיק את מה שתואר כמראה ינשופי — לילי, צופה, שולט — והפך את ליל מנהטן שבסרט למצב מוסרי ולא למיקום.
האוסקר השני שלו הגיע עבור האד (Hud, 1963) והושג על ידי הפחתה. הסרט הוא יצירת מופת של ריאליזם שחור-לבן מינימליסטי, והקטע המצוטט ביותר שלו הוא סצנת לילה המוארת כמעט בכלום: אור המשתקף מהמים, שטף ממרפסת, דמות שנחשפת על ידי תאורה בלבד. הוא היה מסוגל גם לקיצוניות ההפוכה. שניות (Seconds, 1966), עבודתו הניסיונית ביותר, עושה שימוש בתקריבים מעוותים ובעדשות עין הדג כטיעון חזותי על זהות מתפוררת — הוכחה שהאיפוק היה בחירה, לא מגבלה.
המדינה שלא רצתה אותו
כל זה הושג על ידי אדם שארצות הברית סירבה מבחינה משפטית לקבל. תחת חוק הדרת הסינים (Chinese Exclusion Act), האו לא יכול היה להפוך לאזרח אמריקאי עד 1943, כאשר החוק בוטל — עד אז הוא כבר צילם סרטים הוליוודיים במשך שני עשורים. ב-1937 הוא נישא לסופרת סנורה באב (Sanora Babb); חוקי מניעת הנישואין הבין-גזעיים של קליפורניה גרמו לכך שהנישואים לא הוכרו משפטית במדינה עד 1948. במהלך תקופת מקארתי הוא הוכנס ל"רשימה אפורה" בגלל אהדה קומוניסטית לכאורה, הפרעה נוספת לקריירה שהתעשייה לא באמת יכלה להסתדר בלעדיה.
מדוע ג'יימס מכונה גאון
הטענה כאן היא למיומנות, והיא מבוססת היטב באופן יוצא דופן, מכיוון שצילום קולנוע הוא אחד המלאכות הבודדות שבהן הכותבות של אדם יחיד ניתנת למדידה פריים אחר פריים. האיכות הספציפית של האו הייתה פתרון בעיות יצירתי תחת אילוצים — לא טעם לדימויים יפים, שזה נפוץ, אלא אינסטינקט של מהנדס לאופן שבו ניתן להשיג אחד כזה פיזית. קטיפה שחורה כדי להכהות עין. גלגיליות כדי להיכנס לתוך קרב. עגלת מצלמה ב-1927 ופוקוס עמוק ב1931, שניהם שנים לפני שהתעשייה הדביקה את הפער. ורצון יוצא דופן להפחית: סימן ההיכר שלו היה אור נמוך, כלומר הוא יצר תמונות על ידי החלטה מה יישאר חשוך, דבר שהרבה יותר קשה לשלוט בו על גבי סרט צילום מאשר פשוט להוסיף תאורה. מכיוון שהוא הפעיל וביצע את התאורה בעצמו, הדימוי על המסך הוא יציר כפיו ולא של אף אחד אחר.
הסיוג הכן הוא שצלם קולנוע לעולם אינו המחבר של סרט. האו שירת במאים, ועבודתו הידועה ביותר — האד, הצל של הספק, הקעקוע הוורוד — אינה ניתנת להפרדה מהתסריטים ומההופעות שלהם; הוא צילם סרטים רבים שלא בלטו מתוך למעלה מ-130, כפי שכל בעל מלאכה מחויב בחוזה חייב לעשות. הוא גם לא היה תיאורטיקן: הפילוסופיה המוצהרת שלו הסתכמה בלהזיז את השחקנים, לא את המצלמה, ולשמור על פשטות. אבל בתוך המקצוע שלו פסק הדין של העמיתים אינו מעורפל. איגוד הצלמים הבינלאומי (International Cinematographers Guild) הציב אותו בין עשרת הצלמים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של המדיום, ועשר מועמדויות לאוסקר לאורך ארבעה עשורים הן רשומה של שיפוט מתמשך ולא רצף מזל.
מורשת
הוא לימד בבית הספר לקולנוע של UCLA באמצע שנות ה-60, שם תלמידיו כללו את ג'ון אלונזו (John Alonzo), שימשיך לצלם את צ'יינהטאון (Chinatown) — קו ישיר מהצללים הקשים של האו אל ה"הוליווד החדשה". איגוד האמנים האסייתים-פסיפיים-אמריקאים (Association of Asian Pacific American Artists) הקים את פרס ג'יימס וונג האו על שמו. הוא מת ב-12 ביולי 1976, לאחר שבילה קריירה שבה נמנעה ממנו אזרחות, נמנעו ממנו נישואים חוקיים, ולזמן קצר נמנעה ממנו עבודה על ידי התעשייה שלו, בעודו מלמד בשקט את אותה תעשייה איך להאיר פנים. הכינוי נועד כקיצור בקו הייצור. כיום הוא נקרא כסיכום של השיטה כולה: האו לואו-קי, האיש שהבין שהתמונה נוצרת בחלקים החשוכים.