ג'יימס ביוקנן: האיש המוכשר ביותר שנכשל
יומיים לאחר שהושבע לתפקידו במרץ 1857, פסק בית המשפט העליון בעניין דרד סקוט. הנשיא החדש גילה אהדה לעמדת הדרום, ולפי רישומי מרכז מילר, אף השפיע על ההחלטה. הוא האמין שהיא תיישב את שאלת העבדות אחת ולתמיד. בתוך ארבע שנים פרשו שבע מדינות מהאיחוד, וג'יימס ביוקנן חזר לביתו בלנקסטר לאחר שהותיר את ההריסות לאברהם לינקולן.
בקתה ופורטונה בגיל שלושים
ביוקנן נולד ב-23 באפריל 1791 בבקתת עץ ליד מרסרסבורג, פנסילבניה, השני מבין אחד-עשר ילדים והבן הבכור. אביו היה מהגר אירי ששגשג כסוחר; אמו, אליזבת ספיר, הצטרפה אליו בדרישה להשכלה. לאחר לימודים בבתי הספר המקומיים במרסרסבורג, נכנס למכללת דיקינסון בגיל שש-עשרה, שם היה "נוכחות תוססת בקמפוס" ו"הצליח להימנע משתי הרחקות קרובות מהלימודים בשל ענייני משמעת". הוא סיים את לימודיו בהצטיינות תוך שנתיים.
לאחר שהתקבל ללשכת עורכי הדין של פנסילבניה ב-1813, בנה לעצמו פרקטיקה רווחית להפליא בלנקסטר. לפי עדותו של מרכז מילר, "לפני שהגיע לגיל שלושים, הונו עלה על 250,000 דולר — סכום נכבד בשנת 1819". מעטים הפוליטיקאים האמריקאים שהגיעו לחיים הציבוריים עם רמת מיומנות מוכחת כזו.
הארוסה
בסביבות 1819 התארס ביוקנן לאן קולמן, בתו של סוחר ברזל עשיר. משפחתה התנגדה לשידוך. שמועות הגיעו אליה כי הוא לא היה נאמן; היא ביטלה את האירוסין ומתה זמן קצר לאחר מכן, ומשפחת קולמן סירבה לאפשר לו להשתתף בהלווייתה. הוא נשבע לעולם לא להינשא לאישה אחרת ומעולם לא עשה זאת — הנשיא הרווק היחיד בתולדות המדינה. פרשה זו היא הסדק היחיד של רגש פרטי בחייו הציבוריים החתומים.
ארבעים שנות שירות
קורות החיים שצבר בארבעת העשורים הבאים הם מהמלאים ביותר שכל נשיא הביא עמו לתפקיד. הוא כיהן בבית הנבחרים של פנסילבניה מ-1814 עד 1819 כפדרליסט, בבית הנבחרים של ארצות הברית מ-1821 עד 1831, יצא כשגריר לרוסיה ב-1832 וחזר ב-1833, נכנס לסנאט של ארצות הברית באותה שנה, כיהן כמזכיר המדינה תחת ג'יימס ק. פולק, והיה שגריר באנגליה תחת פרנקלין פירס.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עמדותיו בנושא העבדות התגבשו מוקדם ולא השתנו. הוא סלד מעבדות באופן אישי, ראה במבטלי העבדות עושי צרות מסוכנים, וסבר שהחוקה מגנה על זכותן של מדינות הדרום לשמר את המוסד. בלונדון הוא חתם על מניפסט אוסטנד, התוכנית לרכישת קובה והרחבת שטחי העבדות, מה ש"הרגיז את כוחות האנטי-עבדות" והפך אותו לחביב הדרום, שם נודע בכינוי "אולד באק" (Old Buck).
הוא רצה מאוד בנשיאות. הוא נכשל בהשגת המועמדות ב-1844 ונחסם על ידי סטיבן דאגלס בוועידה הדמוקרטית ב-1852 לאחר שלושים וארבעה סבבי הצבעה. ב-1856, בגיל שישים וחמש, ידע שזו הזדמנותו האחרונה, והוא ניצל אותה, כשהוא מנצח על מצע שהותיר את שאלת העבדות להחלטת המדינות.
יומיים לאחר השבועה
הוא נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1857. יומיים לאחר מכן פסק בית המשפט העליון כי אמריקאים שחורים, משועבדים או חופשיים, אינם מחזיקים בזכויות אזרח, וביטל את פשרת מיזורי. ביוקנן נשען על התוצאה ובירך עליה כעל הסדר סופי. זה היה ההפך הגמור. ההחלטה, כפי שמציין המרכז הלאומי לחוקה, "הרגיזה וגיבשה את מתנגדיו הרפובליקנים של ביוקנן, ונעצה טריז במפלגה הדמוקרטית".
קנזס, ושבירת המפלגה
הטריז ננעץ עמוק יותר בנושא קנזס. ביוקנן תמך בחוקה התומכת בעבדות שנוסחה שם; סטיבן דאגלס התעקש על הצבעה עממית אמיתית במקום. הקרע בין הנשיא לסנאטור, מציין מרכז מילר, "פילג את המפלגה הדמוקרטית והחליש את ביוקנן". ב-1859 העמיק הפשיטה של ג'ון בראון על הרפרס פרי, שנועדה לעורר מרד עבדים, את הפיצול המגזרי גם לאחר שבראון נתפס ונתלה. עד 1860 המפלגה הדמוקרטית התפרקה תחת הלחץ, ואברהם לינקולן זכה בנשיאות.
שבע מדינות, ונשיא שלא יזוז
דרום קרוליינה פרשה שישה שבועות לאחר בחירתו של לינקולן. שש מדינות נוספות הלכו בעקבותיה בתוך שישה שבועות נוספים. ביוקנן טען שהפרישה אינה חוקתית ובו בזמן שאין לו כוח למנוע אותה. "זה מעבר לכוחו של כל נשיא", אמר לקונגרס, "להשיב שלום והרמוניה בין המדינות". הוא כבר ניסח את עמדת הדרום במילותיו של הדרום עצמו: "כל מה שמדינות העבדות תבעו אי פעם, הוא שיניחו להן ויאפשרו להן לנהל את מוסדותיהן הביתיים בדרכן שלהן".
הוא סיים את תפקידו במרץ 1861 כשהאיחוד שבור והמשבר ללא פתרון, נעלם מהחיים הציבוריים ומת ב-1868.
מדוע ג'יימס מכונה גאון
ביוקנן הוא המקרה הקשה ביותר ברשימה זו, כיוון שהיכולת הגולמית אינה מוטלת בספק והכישלון הוא מוחלט. ויליאם קופר, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה, מציג את היכולות בבירור: ביוקנן "החזיק בכישרונות ניכרים — הוא היה מיומן פוליטית, ישר, בעל יכולת משפטית, ומסוגל לנהל קואליציות". התיעוד תומך בכל סעיף. הוא היה עורך דין מהשורה הראשונה שצבר הון עתק לפני גיל שלושים. הוא כיהן בשני בתי הקונגרס, ניהל שתי משלחות חוץ ואת מחלקת המדינה, והכיר את מנגנון הממשל האמריקאי היטב כמו כל אדם חי. הוא היה, על הנייר, האדם המוכן ביותר שנבחר אי פעם לתפקיד.
וזה לא שינה דבר. פסק הדין של קופר הוא הסטנדרטי: הפסיביות של ביוקנן בנושא העבדות הייתה "גורם תורם מרכזי בבוא מלחמת האזרחים", ו"בסירובו לנקוט עמדה נחרצת באחד הצדדים של סוגיית העבדות, ביוקנן נכשל בפתרון השאלה, והותיר את המשבר החמור ביותר של ארצו ליורשו". הוא גם לא היה נייטרלי כפי שטען. קופר ישיר: "הוא בז בגלוי למבטלי העבדות. הדרומיים היו חבריו הפוליטיים והחברתיים, וכשנאלץ לבחור צד באחד מקרבות העבדות האינסופיים, הוא בדרך כלל צידד באינטרסים של הדרום". הוא מדורג באופן קבוע כנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה האמריקאית, והסיבה אינה טיפשות אלא צורת חשיבה משפטנית שטענה בין תקינות חוקתית למדינאות — השכנוע שפסיקת בית משפט יכולה להמיס משבר מוסרי, ושלנשיא העומד בפני הרס האיחוד אין סמכות לפעול. שורת הסיום של קופר היא ההספד ההוגן ביותר שניתן למצוא: "בזמן אחר, הוא עשוי היה להיות נשיא מוצלח, אך הוא לא היה שקול לכוחות שקרעו את המדינה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19".
מורשת
שמו של ביוקנן שורד כשם נרדף לכישלון של ניסיון ללא שיקול דעת. האינטליגנציה הייתה אמיתית, החריצות הייתה אמיתית, היושר מוסכם אפילו על ידי מבקריו החריפים ביותר; מה שהיה חסר לו הוא הנכונות לבחור. הוא מסר ללינקולן מדינה שכבר בותרה, וסיכום המוניטין שלו על ידי המרכז הלאומי לחוקה הוא ללא רחם: "אדישותו לכאורה לפרוץ מלחמת האזרחים" היא שהגדירה את נשיאותו. ביוקנן נותר מקרה הבוחן הקבוע למה שאדם בעל יכולת יכול להיכשל בו.