חיימה סין: הקרדינל שקרא למיליון איש

בליל ה-22 בפברואר 1986 עלה קול ברדיו וריטאס (Radio Veritas) שרוב תושבי מנילה יכלו לזהות בתוך שלוש מילים. "כאן מדבר הקרדינל סין," הוא אמר. "אנא בואו. העניקו תמיכה לאנרילה וראמוס והגנו עליהם." בתוך שבעים ושתיים שעות, קרוב למיליון פיליפינים הציבו את גופם על כביש מהיר בין שלוש מאות חיילים מורדים לבין הטנקים שנשלחו למחוץ אותם. איש לא ירה. פרדיננד מרקוס עזב את המדינה ב-25 בפברואר. זו נותרה שידור הרדיו המשמעותי ביותר בהיסטוריה הפיליפינית, והוא נעשה על ידי כומר בן חמישים ושבע שבילה את העשור הקודם בהתעקשות שהוא אינו פוליטיקאי.

ה-14 מתוך שישה-עשר

חיימה לאצ'יקה סין (Jaime Lachica Sin) נולד ב-31 באוגוסט 1928 בניו וושינגטון, במחוז אקלן, ה-14 מתוך שישה-עשר ילדים. אביו, חואן סין, היה סוחר ממוצא סיני; אמו, מקסימה לאצ'יקה, הייתה מאקלן ואדוקה באמונתה, ובנה נשאר קרוב אליה כל חייו. המשפחה קראה לו ג'ים, או אמה. הוא נכנס לסמינר סנט וינסנט פרר (St Vincent Ferrer Seminary) בגיל שתים-עשרה והוסמך ב-3 באפריל 1954, בגיל עשרים וחמש, עבור הדיוקסיה של קאפיז.

האב אמה

הוא בילה שלוש שנים כמיסיונר בקרב קהילות איכרים, שם דבק בו השם האב אמה, ולאחר מכן עשור בבניית מוסד: משנת 1957 היה הרקטור המייסד של סמינר סנט פיוס העשירי (St Pius X Seminary), ובמקביל מנהלו, הדיקן שלו, פרופסור ויועץ דיוקסיאני. יוחנן ה-23 מינה אותו לפרלט ביתי בשנת 1960. העלייה שבאה לאחר מכן הייתה מהירה בצורה יוצאת דופן. בישוף טיטולרי של אובה ועוזר של הארו בפברואר 1967; מנהל אפוסטולי של הארו מ-1970; ארכיבישוף של הארו ב-1972; וב-21 בינואר 1974, בגיל ארבעים וחמש, ארכיבישוף של מנילה – רק הפיליפיני המקומי השלישי אי פעם שהחזיק בכס זה. פאולוס השישי מינה אותו לקרדינל ב-24 במאי 1976. בגיל ארבעים ושבע הוא היה החבר הצעיר ביותר בקולגיום הקרדינלים.

שיתוף פעולה ביקורתי

הוא ירש את הארכיבישופות שנתיים לתוך תקופת משטר צבאי, והעמדה שעיצב עבורה הייתה מכוונת כבעלת להב כפול. הוא כינה זאת "שיתוף פעולה ביקורתי": הכנסייה תעבוד עם המדינה היכן שהמדינה מתנהגת כשורה, ותשמור לעצמה את הזכות לומר זאת בקול רם כאשר אינה עושה זאת. "הפרדה לא חייבת בהכרח להיות בידוד," הוא טען. מבקרים משני הצדדים מצאו את הנוסחה חמקמקה, שזו הייתה למעשה הנקודה – היא אפשרה לו לשמור על קו פתוח למלאקאניאנג תוך סירוב לברך אותו.

הקו נע ב-24 באוגוסט 1974, כאשר חיילים פשטו על המנזר הישועי בנובליצ'ס ועצרו בטעות את הפרובינציאל הישועי. סין השיב במיסת מחאה בקתדרלת מנילה ובאיגרת פסטורלית שהסתכמה בהוקעה הגלויה הראשונה שלו את ממשלת מרקוס. מאותה נקודה שיתוף הפעולה היה בעיקרו ביקורתי.

הקול ברדיו וריטאס

ב-22 בפברואר 1986, שבועות לאחר בחירות גנובות, נודע לסין ששר ההגנה חואן פונסה אנרילה עומד להשתחרר ממרקוס. הוא הלך לקפלה הפרטית שלו, התפלל, ניסח הצהרה וטלפן לרדיו וריטאס. לאחר מכן חזר לווילה סן מיגל ונשאר שם בתפילה במשך ארבעה ימים, לאחר שנאמר לו שקיים צו למעצרו.

מה שגרם לערעור לעבוד לא היה חדשנות אלא סמכות. הוא ביקש ממדינה קתולית לצעוד ללא נשק לעבר שריון על פי דברי הארכיבישוף שלה, וכהני דת ונזירות הובילו את ההמונים שנענו. לאחר שקראסון אקינו הושבעה, סין עדכן את דוקטרינת שלו ל"סולידריות ביקורתית" – ביטוי חם יותר לאותה זכות שמורה. הוא התנגד להשבת שרידיו של מרקוס, דחף לרפורמה אגררית ותקף את המדיניות הכלכלית שעוצבה על ידי קרן המטבע הבינלאומית.

ממליך מלכים

הוא היה פחות חם כלפי מה שבא לאחר מכן. הוא כינה את פידל ראמוס "שיבוט של מרקוס" ונלחם בו על מדיניות אוכלוסין, תעודות זהות לאומיות ותיקונים חוקתיים. באוגוסט 1994 הוא הוציא מאות אלפים לרחובות נגד קמפיין ממשלתי לקידום קונדומים וגלולות.

ואז בינואר 2001, כאשר משפט ההדחה של ג'וזף אסטרדה קרס לאחר שהתובעים יצאו החוצה, סין אמר לנשיא שהוא "איבד את הסמכות המוסרית למשול," זימן עצרת תפילה למקדש EDSA והכריז: "אנו יודעים בלבנו שהנשיא אשם." אסטרדה התפטר; גלוריה מקאפגאל ארויו הושבעה כשסין עומד לצידה. הוא כעת הדיח שני נשיאים מאותו קטע כביש. מבקרים כינו את השני תפיסת כוח לא חוקתית על ידי הכנסייה הקתולית, וההאשמה מעולם לא נעלמה.

ככל שהיד נטויה, כן ייטב

החמימות הציבורית של סין הייתה כלי פוליטי בפני עצמו – הבדיחות, אופן הפעולה ככומר מיסיונר, הנכונות להצטלם עם כל אחד. עמדותיו הדוקטרינריות היו בלתי מתפשרות: הוא התנגד באופן מוחלט לאמצעי מניעה מלאכותיים, אמר שקונדומים "מתאימים רק לחיות," וכשנלחץ לגבי גידול האוכלוסייה בפיליפינים השיב, "ככל שהיד נטויה, כן ייטב." הוא גם התנגד לעונש מוות ולפלישה לעיראק ב-2003. הוא בנה כמו גם הוקיע, ייסד את קרן דומוס מריה (Domus Mariae Foundation) לדיור חברתי ב-1983 ואת מכון לורנצו מישן (Lorenzo Mission Institute) ב-1987 כדי להכשיר כמרים לקהילות סיניות-פיליפיניות. הוא הצביע בשני הקונקלווים של 1978, ואמרו כי חזה את בחירתו של אלבינו לוקיאני.

מדוע חיימה מכונה גאון

המתנה הייתה תזמון פוליטי מסוג נדיר, שהופעל דרך מוסד ולא דרך מפלגה. סין הבין משהו שאף פוליטיקאי פיליפיני בדורו לא הבין באותה מידה: שבמדינה שבה הכנסייה הגיעה לכל באראנגי (barangay), סמכות מוסרית הייתה טכנולוגיית גיוס, ושאפשר לבזבז אותה רק פעמים ספורות לפני שהיא מפסיקה לעבוד. הוא החזיק אותה במילואים לאורך שתים-עשרה שנות משטר צבאי מאחורי המגן המעורפל של "שיתוף פעולה ביקורתי," ואז, לילה אחד בפברואר 1986, בזבז את כולה בבת אחת בשני משפטים. השיפוט היה תפעולי לא פחות ממוסרי – הוא קרא את עריקת אנרילה נכון בתוך שעות, הבין שהמונים ללא נשק הם הנכס היחיד שיכול לנטרל שריון, וידע שקולו שלו הוא הכלי היחיד שיכול לזמן אותם.

מקרה הנגד הוא שלא יכול היה לעצור. כותב ענייני הכנסייה הפיליפינית נלסון נבארו אמר זאת בבוטות לאחר מותו: "הוא צדק בלקיחת הכנסייה לטפל בנושאי היום. אבל הוא התאהב בכוח והפך לברוקר כוח." היכן ש-1986 התעמתה עם דיקטטורה, 2001 הדיחה נשיא נבחר באמצע משפט, ופיליפינים רבים רואים ב-EDSA II תקדים שפגע בסדר החוקתי שסין עזר לשקם. האבסולוטיזם שלו בנוגע לאמצעי מניעה, שנכפה על אחת האוכלוסיות העניות והצומחות ביותר באסיה, מוגן על ידי מעטים מחוץ לכנסייה. ו"גאונות" במקרה שלו אינה אינטלקטואלית – הוא לא הותיר תיאולוגיה בעלת משקל. זו הגאונות של אדם שידע בדיוק מה יש לו, ובדיוק מתי להשתמש בו.

מורשת

סין פרש ב-15 בספטמבר 2003, שחוק ממחלת כליות, בעיות לב וסוכרת, ומת מכשל כליות במרכז הרפואי קרדינל סנטוס (Cardinal Santos Medical Center) ב-21 ביוני 2005, בגיל שבעים ושש. ארויו הכריזה על אבל לאומי ולוויה ממלכתית; ב-28 ביוני, לאחר מיסה בה השתתפו אלפים, הוא נקבר בקריפטה של קתדרלת מנילה. הוא החזיק בלגיון הכבוד הפיליפיני, מסדר סיקאטונה (Order of Sikatuna) ומסדר לאקנדולה (Order of Lakandula), יחד עם תארי דוקטור לשם כבוד מ-ייל, ג'ורג'טאון, נוטרדאם ובוסטון קולג', בין עשרות אחרים. מוזיאון בניו וושינגטון מציין את הבית ממנו הגיע. ארבעים שנה לאחר מכן, פיליפינים עדיין מתווכחים על מה שעשה – וזה הסימן הבטוח ביותר לכך שזה היה חשוב.