יקופו פרי: האיש שהמציא את האופרה
ב-6 באוקטובר 1600, בפאלאצו פיטי, נישאו המדיצ'י מריה דה מדיצ'י להנרי הרביעי מלך צרפת וערכו בידור שבו הסיפור לא נאמר עם קטעי מוזיקה אלא הושר מתחילתו ועד סופו. טנור חצר פלורנטיני בשם יקופו פרי שר את אורפיאוס. היצירה הייתה אורידיצ'ה, וזו האופרה המוקדמת ביותר שהמוזיקה שלה שרדה. פרי כבר עשה את אותו הדבר שנתיים קודם לכן עם יצירה שהפרטיטורה שלה אבודה כמעט לחלוטין.
זמר בחצר המדיצ'י
יקופו די אנטוניו די פרנצ'סקו פרי נולד ב-20 באוגוסט 1561 למשפחה ממעמד הביניים. מקום הולדתו שנוי במחלוקת – הוא טען למוצא רומאי, אך העדויות מצביעות על פירנצה – ופירנצה היא המקום שבו גדל, התחנך ומועסק. הוא שר במנזר הסרוויטים של סנטיסימה אנונציאטה, למד אצל כריסטופאנו מלווצי, ועבד כנגן עוגב וזמר בכנסיות שונות לפני שנכנס לשירות המדיצ'י בסביבות ספטמבר 1588 כטנור ונגן כלי מקלדת. הוא כונה Il Zazzerino בשל שערו. יצירותיו הראשונות היו הריהוט הרגיל של חיי מוזיקאי חצר: מדריגלים, מוזיקה נלווית, ותרומות ל-intermedi המפוארים שפיסקו מחזות מדוברים בחגיגות פלורנטיניות.
הוויכוח על הטרגדיה היוונית
הרעיון שהפך אותו למפורסם נבע מוויכוח פרטי. אינטלקטואלים פלורנטינים שכנעו את עצמם שהטרגדיה היוונית העתיקה הושרה כולה, לא נאמרה, ושהפוליפוניה המודרנית – קולות רבים האורגים זה מעל זה, כשהמילים הולכות לאיבוד באריגה – הרסה את כוחה העתיק של המוזיקה לרגש קהל. לאחר שהרוזן בארדי עזב לרומא ב-1592, דיונים אלו נמשכו בחסות האציל יקופו קורסי, שחוגו כלל את המשורר אוטביו רינוצ'יני ואת פרי עצמו. מה שהם רצו לא היה בידור חדש. הם רצו לשחזר אחד אבוד.
דפנה
השחזור בוצע בארמונו של קורסי, ככל הנראה באוקטובר 1598: דפנה, שירו הפסטורלי של רינוצ'יני שהולחן על ידי פרי כדרמה מבויימת המושרת כולה, כשהמוזיקה מעוצבת לשאת את רגשות הדמויות. זו ההגדרה של אופרה, ודפנה היא הדבר הראשון שעונה עליה. כמעט אף חלק מהפרטיטורה לא שרד, מה שאומר שמסמך היסוד של צורת האמנות היקרה ביותר בעולם קיים בעיקר כעדות.
אורידיצ'ה, ושלוש הגרסאות
אורידיצ'ה באה בעקבותיה לחתונה של 1600, וההיסטוריה שלה היא בלגן שמספר לך הרבה על האופן שבו נולדה הצורה. פרי פרסם את הלחנה שלו ב-1601, בטענה לקדימות. אבל ההופעה ב-6 באוקטובר השתמשה במוזיקה של יריבו ג'וליו קאצ'יני עבור דמות הכותרת, כשפרי שר את אורפיאו למוזיקה של עצמו – הכלאה. קאצ'יני פרסם אז את הלחנה המלאה שלו וביצע אותה ב-1602. חוקרים מבחינים בין שלוש אורידיצ'ה, והמצאת האופרה מתבררת כמאבק בין שני זמרים באותה חצר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האירוע היה גם פוליטיקה. כפי שחוקרת המוזיקה קלי הארנס קוראת זאת, האלגוריה של האופרה מציגה את אורידיצ'ה כפירנצה ואת אורפיאו כדוכס הגדול פרדיננדו הראשון, שהישגו היה השבת שיווי המשקל של פירנצה בין מעצמות העל האירופיות של צרפת וספרד – בדיוק האיזון שהנישואין נועדו לאטום.
מה עשה הרצ'יטטיב בפועל
הפתרון של פרי לבעיה המרכזית – איך שרים דרמה שלמה מבלי לעצור את הדרמה כל כמה דקות – היה רצ'יטטיב: שיר-דיבור המכוון במכוון בין דיבור רגיל לשיר מלא, העוקב אחר הקצב והעלייה של השורה המדוברת תוך הישארות מוזיקה. בהקדמתו הוא תיאר את המטרה ללא קישוט: "הקדשתי את עצמי לחלוטין לחיפוש אחר החיקוי שחייבים לשירים האלה".
ההבדל בינו לבין קאצ'יני ניתן למדידה. הארנס מציינת שהאורפיאו של פרי נע בין d ל-f′ ומתנדנד הרמונית מ-E שטוח ל-B מז'ור, בעוד קאצ'יני שומר על שלו בתוך אוקטבה אחת; פרי משתמש בהצמדה הרמונית פתאומית, כרומטיקה, דיסוננס ואי-סדירות קצבית כדי לרשום את הלחץ הרגשי של דמות, ונותן למוזיקה של אורידיצ'ה להשתנות כפי שהיא משתנה, מנימפה צנועה לאישה שעונה לאורפיאו באידיום שלו. הכתיבה של קאצ'יני חלקה ומלודית יותר. פרי טען ששלו מתאימה יותר לדרמה.
נעקף
הוא המשיך לעבוד – אופרות מאוחרות יותר, מוזיקת חצר, שיתוף פעולה עם מרקו דה גליאנו על La Flora – והוא שמר על תפקידי המדיצ'י שלו, אבל הצורה שפתח עברה אותו מהר. בתוך שבע שנים האורפיאו של מונטוורדי הוכיח מה מלחין אמיתי יכול לבנות על הבסיס של פרי, ועד מותו של פרי ב-12 באוגוסט 1633 האופן שלו נשמע עתיק. כמעט אף אחת מהמוזיקה שלו לא מבוצעת כיום.
מדוע יקופו מכונה גאון
הטענה עבור פרי מדויקת בצורה יוצאת דופן: הוא פתר בעיה טכנית שאף אחד לא פתר, והפתרון הפך לבסיס של צורת אמנות שלמה. רצ'יטטיב הוא המצאה במובן ההנדסי – מכשיר שעשה עבודה שאף משאב מוזיקלי קיים לא יכול היה לעשות: לשאת דיבור דרמטי רציף בקצב טבעי תוך הישארות מושר. הכל ממונטוורדי ועד מוצרט ועד ורדי פועל על זה. בן זמנו פייטרו דה בארדי זקף לזכות פרי "מדע גדול יותר" מאשר לקאצ'יני, וזה נכון בדיוק: מה שהיה לו הייתה תיאוריה מפותחת של איך מוזיקה צריכה לחקות את תנועת הדיבור, והטכניקה לממש זאת.
מקרה הנגד חשוב. הוא לא עשה זאת לבד. רינוצ'יני סיפק את הפסוק וקורסי את החדר ואת הכסף; קאצ'יני עבד על אותו תפר ופרסם אורידיצ'ה מתחרה; ההופעה של 1600 הייתה טלאים של המוזיקה של שני הגברים. דפנה, האופרה הראשונה בפועל, אבודה, כך שהטענה העיקרית נשענת על דיווח ולא על פרטיטורה. ופרי לא היה מלחין גדול. הלחנה של קאצ'יני נשפטה כמלודית יותר גם בזמנו, מונטוורדי האפיל עליו בתוך עשור, והתפוקה שלו עזבה את הרפרטואר. הוא גאון של המצאה ולא של הלחנה – האיש שבנה את המנגנון שמישהו אחר ישתמש בו כדי לבנות את הקתדרלה.
מורשת
כל מה שבא בעקבותיו – ארבע מאות שנים של בתי אופרה, זמרים, סובסידיות וויכוחים – יורד מבידור ניסיוני קטן שהועלה בארמון פלורנטיני פרטי על ידי גברים שניסו לשחזר פרקטיקת ביצוע יוונית שהם ניחשו וטעו בה. הנחת היסוד של הקאמרטה הייתה כמעט בוודאות מוטעית; הדבר שהם המציאו תוך כדי רדיפה אחריה לא היה. המוזיקה של פרי עצמו היא סקרנות כעת, המוחיית מדי פעם על ידי מומחי מוזיקה מוקדמת. המכשיר שלו נמצא בשימוש בכל לילה.