ג'קסון פולוק: האיש שנכנס לתוך הציור
בשנת 1949 הציב מגזין Life את השאלה בכותרת: "האם הוא הצייר החי הגדול ביותר בארצות הברית?" הנושא היה בן שלושים ושבע מחווה בוויומינג, אלכוהוליסט כרוני שעבד באסם מוסב בלונג איילנד ועשה את תמונותיו על ידי שפיכת אמייל מתוך פחית על קנבס פרוס על הרצפה. השאלה הוצבה כפרובוקציה. בתוך עשור היא הפסיקה להיות מצחיקה, והציור האמריקאי החליף את פריז בפעם הראשונה מזה שלוש מאות שנה.
חוות ווטקינס ושישה מעברים
ג'קסון פולוק נולד ב-28 בינואר 1912 בחוות ווטקינס מחוץ לקודי, ויומינג, לסטלה מיי מקלור וללירוי פולוק, משפחת חקלאים סקוטית-אירית. הוא היה הצעיר מבין חמישה אחים, ביניהם צ'ארלס ופרנק. עד שהיה בן עשר המשפחה עברה שש פעמים ברחבי אריזונה וקליפורניה, נדודים שהותירו אותו חסר שורשים, ולפי רוב הדיווחים, לא יציב באופן כרוני.
ב-1928 נכנס לתיכון לאמנויות ידניות בלוס אנג'לס, שם מורה לאמנות בשם פרדריק ג'ון דה סנט וריין שוונקובסקי עודד אותו וחשף אותו לרעיונות הרחק מחוץ לתוכנית הלימודים. הוא מעולם לא איבד את האינפלקציה המערבית — האופקיים הרחבים של הקנבסים הבוגרים שלו נקראו, באופן סביר, כזיכרון נוף.
בנטון, המורליסטים, ועיקוף דרך פיסול
בסתיו 1930 עקב אחרי אחיו צ'ארלס לניו יורק ונרשם לליגת הסטודנטים לאמנות תחת תומאס הארט בנטון, הרגיונליסט הגדול, כשהוא לומד גם עם ג'ון סלואן ורוברט לורן. זרועות הקומפוזיציה הקצביות והמתנדנדות של בנטון נשארו איתו זמן רב לאחר שדחה את כל השאר שהמורה שלו האמין בו.
הוא התרשם באותה מידה מהמורליסטים המקסיקנים, חוסה קלמנטה אורוזקו ודייגו ריברה, וב-1936 עבד בסדנה הניסיונית של דייוויד אלפארו סיקיירוס בניו יורק — מעבדה לצבעים תעשייתיים, אקדחי ריסוס, וצבע המיושם במקרה ובכוח הכבידה. פולוק התיישב לצמיתות בניו יורק ב-1934 והצטרף לפרויקט האמנות הפדרלי של ה-WPA ב-1935, כשהוא מפיק יותר מחמישים ציורים בשכר ממשלתי לפני שהתוכנית התפרקה בתחילת שנות ה-40.
היה פרק ביניים מוזר. ב-1933 כתב שהוא "מקדיש את כל זמני לפיסול עכשיו" וכי "אני אוהב את זה יותר מציור". העיסוק של הפיסול באובייקטים במרחב אמיתי אינו לא רלוונטי למה שעשה מאוחר יותר.
שתייה, יונג וקרסנר
הוא שתה בצורה הרסנית באמצע שנות העשרים לחייו ונכנס לטיפול לראשונה ב-1937; האלכוהוליזם היה כרוני ולכל החיים. שנותיו בניתוח יונגיאני דחפו אותו לעבר מיתוס, ארכיטיפ ואוטומטיזם, והקנבסים שלו מתחילת שנות ה-40 עמוסים בחצאי דמויות טוטמיות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1941 פגש את הציירת לי קרסנר. הם נישאו ב-25 באוקטובר 1945. קרסנר הייתה אמנית אדירה בזכות עצמה, ועבור העשור הבא, האינטליגנציה המארגנת של הקריירה שלו.
ההימור של פגי גוגנהיים
ב-1943 העניקה פגי גוגנהיים לפולוק את תערוכת היחיד הראשונה שלו ב-Art of This Century והכניסה אותו לחוזה עד 1947 — ביטחון כלכלי מסוג שכמעט אף צייר מופשט אמריקאי לא נהנה ממנו אז. באותה שנה היא הזמינה את ציור קיר לאולם הכניסה של ביתה, קנבס באורך כמעט שישה מטרים ששבר אותו מקנה מידה של כן ציור לתמיד.
ב-1945 עזבו הוא וקרסנר את מנהטן לספרינגס, באיסט המפטון שבלונג איילנד. האסם מאחורי הבית הפך לסטודיו, והרצפה של אותו אסם הפכה לאתר של כל מה שהוא זכור בזכותו.
הרצפה
עד 1947 השיטה הייתה מעוצבת במלואה. פולוק הניח קנבס לא מתוח שטוח על רצפת הסטודיו ומרח צבע מבלי שהמברשת אי פעם תגע במשטח — שופך, מטפטף ומתיז אמייל מסחרי ישר מהפחית, מנווט אותו עם מקלות, מברשות מוקשות, כפות בנאים, סכינים, מזלפי הודו וצינורות.
"על הרצפה, אני יותר בנוח", הסביר. "אני מרגיש קרוב יותר, יותר חלק מהציור מכיוון שבדרך זו אני יכול להסתובב סביבו, לעבוד מארבעת הצדדים וממש להיות בתוך הציור". ובאופן שטוח: "טכניקה היא רק אמצעי להגעה לאמירה."
אחד: מספר 31, 1950 הוא הפסגה — שמן ואמייל על קנבס, כמעט תשעה רגל גובה ויותר משבעה עשר רגל רוחב, שדה של חוטי צבע שזורים בצפיפות המקוזזים על ידי בריכות והתזות, כמה חוטים מט וכמה מבריקים. הוא רושם כוח ומהירות תוך שהוא נשאר, בקריאה של ה-MoMA, חינני ולירי; מבקרים הגיעו שוב ושוב לאוצר המילים של הריקוד כדי לתאר זאת, מכיוון שמה שהמשטח באמת רושם הוא המסלול של גוף הנע בצורה מבוקרת דרך המרחב.
תהילה והעלויות שלה
הכתבה ב-Life הפכה אותו לסקרנות לאומית. ב-1950 בילה הצלם הנס נאמות' סשנים ארוכים בצילום וצילום שלו בעבודה, מפיק את התמונות שקיבעו את פולוק לנצח בתודעה הציבורית כאמן-כמבצע. מיד לאחר הצילומים, פולוק התחיל לשתות שוב אחרי שנתיים של פיכחון. נאמות' אמר מאוחר יותר רק: "אני חושב שהוא הגיע לנקודת מעבר בעבודתו."
הוא התנגד לתווית שניתנה לו. "אני לא דואג ל'אקספרסיוניזם מופשט'", אמר. "אני מאוד ייצוגי בחלק מהזמן". הוא תיאר את האמן המודרני כ"עובד ומבטא עולם פנימי — במילים אחרות מבטא את האנרגיה, התנועה וכוחות פנימיים אחרים". קרסנר נזכרה בתחרותיות הפראית שלו עם פיקאסו.
הוא מעולם לא נסע מחוץ לארצות הברית, גם כשהמוניטין שלו התפשט ברחבי אירופה. ב-11 באוגוסט 1956 הוא מת בתאונת דרכים בדרך פיירפלייס, ליד ביתו בספרינגס. הוא היה בן ארבעים וארבע.
מדוע ג'קסון מכונה גאון
הטענה נשענת על תובנה פיזית ולא סגנונית. פולוק שינה את היחסים בין צייר לציור. על ידי הנחת הקנבס על הרצפה ועבודה עליו מכל ארבעת הצדדים, הוא ביטל את נקודת המבט היחידה, קו האופק והקומפוזיציה המאורגנת סביב מרכז, והחליף אותם בשדה כולל שאין לו מקום מועדף להסתכל עליו. הציור הפסיק להיות חלון והפך לתיעוד של אירוע. זו הצעה חדשה באמת, והכל מאקשן פיינטינג ועד אמנות מיצב ומיצג זורם ממנה.
ההתעקשות שזה לא היה מקרה חשובה. הוא ניווט את הצבע, עבד במעברים פיזיים מתמשכים, והפיק משטחים שהמהירות והכוח שלהם קריאים כהחלטות. "טכניקה היא רק אמצעי להגעה לאמירה" הוא המשפט של אדם שחשב שיש לו מה לומר.
טיעון הנגד משמעותי. Life מסגרה את שאלתה כפעלול, והעבודה משכה לעג ציבורי שמעולם לא דהה לחלוטין; ההתנגדות שילד יכול לעשות זאת שורדת מכיוון שהתמונות אינן מציעות שום מלאכה שהעין יכולה לאמת. המהפכה שלו הייתה גם קצרה — שיטת השפיכה שוכללה סביב 1947 והוא ברובה פנה ממנה בשפיכות השחורות של תחילת שנות ה-50, מה שהותיר תקופה קנונית של בערך ארבע שנים. הצילומים של נאמות' מעלים את האפשרות המביכה שהמיתוס של הגאון האמריקאי האחוז היה בחלקו בנייה תקשורתית, והוא חפף בדיוק לנסיגה שלו לשתייה. והחיים עצמם אינם הרואיים: אלכוהוליסט בתוך ומחוץ לטיפול מגיל עשרים וחמש, מת בתאונה שהוא נהג בה.
מורשת
האקספרסיוניזם המופשט הפך לתנועה האמריקאית הראשונה שהובילה את האמנות העולמית, ופולוק היה הסמל שלה. מה שנשאר הוא פחות הטפטוף ויותר הרשות — ההדגמה שציור יכול להיות השארית של פעולה ולא תמונה של דבר.