איוואן פרנקו (Ivan Franko): בנו של הנפח שבנה ספרות
עד שנת 1908, הסופר הפורה ביותר בשפה האוקראינית כבר לא יכול היה להחזיק עט. מחלת שיגרון שיתקה את ידו הימנית של איוואן פרנקו, ובשמונה שנותיו האחרונות הוא הכתיב את יצירותיו לבניו תוך שהוא סובל ממיגרנות, טיניטוס, חום, נדודי שינה והזיות. הוא המשיך לעבוד. התפוקה שהפיק – שירה, רומנים, מחזות, מחקרים אקדמיים, עיתונות ותרגומים מעשרים שפות – מסתכמת במשהו שאף אדם בודד לא אמור להצליח בו: לא קריירה, אלא תשתית מכוננת של ספרות לאומית.
נהוייביצ'י (Nahuievychi)
הוא נולד ב-27 באוגוסט 1856 בנהוייביצ'י, כפר בגליציה שהיה אז נחלת כתר של האימפריה ההבסבורגית. אביו יאקיב היה נפח הכפר – ממוצא גרמני קתולי, כפי שציין טימותי סניידר, אף שהמשפחה חיה בגליציה עוד לפני שאוסטריה השתלטה על האזור ב-1772. אמו מריה הגיעה ממשפחת האצולה הזוטרה קולצ'יצקי (Kulczycki). משק הבית היה מבוסס למדי: עשרים וארבעה הקטרים ומשרתים. אביו מת, ולאחר מכן אמו; אם חורגת שילמה על השכלתו ואחר כך התגורר עם משפחות לא קשורות.
הוא עבר מבית הספר בכפר לבית הספר המנזרי הבזיליאני בדוהוביץ' (Drohobych), סיים את הריאלשולה בדוהוביץ' ב-1875, ונרשם לאוניברסיטת לבוב (Lviv) ללימודי פילולוגיה קלאסית, שפה וספרות אוקראינית. הוא פרסם בכתבי עת של סטודנטים כמעט מיד, ונקלע לצרות באותה מהירות.
ארבעה מעצרים
בלבוב הוא התחבר למיכאילו דרהומנוב (Mykhailo Drahomanov), הרדיקל שעיצב את עמדותיו הפוליטיות במשך שני עשורים. ב-1877 נעצר פרנקו יחד עם מיכאילו פבליק (Mykhailo Pavlyk) ואוסטאפ טרלצקי (Ostap Terletsky), באשמת השתייכות לארגון סוציאליסטי סודי שלא היה קיים, וריצה תשעה חודשי מאסר, שם כתב סאירה. הוא השתחרר וקרא את מרקס ואנגלס, כתב לעיתון הפועלים הפולני Praca, וסייע בארגון חוגי פועלים בלבוב. ב-1878 הוא ופבליק ייסדו את Hromadskyi Druh, שנאסר לאחר שני גיליונות וקם לתחייה במהרה תחת שמות חדשים – Dzvin, Molot. מעצר שני הגיע ב-1880 בגין "המרדת איכרים לאי-ציות אזרחי"; שלושה חודשים בכלא קולומיה (Kolomyia) הזינו את הרומן שלו Na Dni (בתחתית). מעצר שלישי הגיע ב-1889. האוניברסיטה גירשה אותו.
בשנת 1891 הכין עבודת דוקטורט על איוואן וישנסקי (Ivan Vyshensky) בצ'רנוביץ, ולאחר מכן למד בווינה אצל ואטרוסלב יגיץ' (Vatroslav Jagić), הסלביסט המוביל של התקופה, והגן על עבודת דוקטורט בנושא הרומן הרוחני ברלאם ויוסאפט ב-1 ביולי 1893. אוניברסיטת לבוב הפכה אותו למרצה ב-1894; התנגדות שמרנית דאגה שלא יקבל קתדרה לעולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ספרות של איש אחד
הביבליוגרפיה היא הטיעון. Boa Constrictor (1878) ו-Boryslav Laughs (1881–82) השתמשו בעיירות הנפט של גליציה ובפועליהם המדוכאים כחומר גלם בתקופה שבה כמעט איש לא כתב על תעשייה באוקראינית. זכאר ברקוט (1883) הפך את התנגדותה של קהילת הרים מהמאה השלוש-עשרה למיתוס לאומי. אושר גנוב (1893) נחשב בדרך כלל למחזה הטוב ביותר שלו. עלים קמולים (1896) הוא קובץ שיריו הלירי הגדול; דרכים מצטלבות (1900) הוא הרומן הפסיכולוגי המעמיק ביותר שלו; משה (1905), הפואמה הארוכה הקוראת את יציאת מצרים כמשל על אומה שמנהיגה מת בטווח ראייה של ארץ שאליה לא ייכנס, היא היצירה שמאוקראינים מצטטים. Kameniari – "חוצבי האבן" – הוא השיר שכולם מכירים, על שרשרת אסירים השוברים סלע כדי לסלול דרך עבור אלו שיבואו אחריהם, מה שמהווה או את הדימוי המשובח ביותר לקדמה קולקטיבית בשירה האוקראינית או את הדיוקן העצמי הפשוט ביותר שפרנקו כתב מעודו.
סביב הספרות עמדה העיתונות: מחצית מהתוכן בכתב העת Svit ב-1881, עבודת עריכה ב-Zoria וב-Dilo, ומ-1898 Zhytie i Slovo, שייסד עם אשתו. סביב זה עמד המחקר – עבודה חלוצית בפולקלוריסטיקה אוקראינית, לימודי ימי הביניים ואפוקריפה, ומשלחת אתנוגרפית לאזור בויקו (Boyko) ב-1904. ויקיפדיה מייחסת לו למעלה מאלף יצירות; מקורות אוקראיניים מעמידים את הסך הכול קרוב לשישה אלפים פריטים בתוך מאה כרכים, כולל כ-שלושת אלפים מאמרים אקדמיים, שפורסמו תחת מאות שמות עט.
עשרים שפות
הוא היה דובר, לפי הדיווחים, עשרים שפות ותרגם לאוקראינית מכולן – יותר ממאתיים מחברים, תוך הסתמכות על למעלה מארבעים מסורות ספרותיות ופולקלוריות לאומיות. שייקספיר, ביירון, דנטה, קלדרון, הוגו, מיצקביץ', פאוסט של גתה, אגדת חורף של היינה, ועד מארק טוויין. זה לא היה תחביב. לשפה האוקראינית בשנות ה-80 של המאה ה-19 לא היה קאנון של ספרות עולם, ופרנקו החליט לספק אחד באופן אישי.
פוליטיקה, והפרידה מדרהומנוב
בשנת 1890 ייסד יחד עם דרהומנוב ופבליק את המפלגה הרדיקלית הרותנית-אוקראינית. המאמר שלו מ-1898 "סוציאליזם וסוציאל-דמוקרטיה" היה התקפה חריפה על המרקסיזם, וב-1906 הוא פרסם מאמר נגד דרהומנוב עצמו, כשהוא מאשים את מורהו הישן בכך שקשר את גורלה של אוקראינה לזה של רוסיה. הוא דחה הן את הפדרליזם האנרכיסטי והן את הדיקטטורה הפרולטרית, וב-1899 ייסד עם ההיסטוריון מיכאילו הרושבסקי (Mykhailo Hrushevsky) את המפלגה הדמוקרטית הלאומית. הוא עזב את הפוליטיקה ב-1904.
הוא נחשב גם לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה האוקראינית-יהודית. צנזורים סובייטיים אסרו את הפואמה משה בגלל היחס האוהד לשאיפות הלאומיות היהודיות; חוקרים בתפוצות זוקפים לזכותו את שיפור היחסים בין אוקראינים ליהודים; חוקרים אחרים מצביעים על דיוקנאות יהודיים עוינים במקומות אחרים ביצירתו ומכנים אותו אנטישמי. הוא ידע יידיש, ודרכה הבין את פועלי בוריסלב. הוא פגש את תיאודור הרצל בווינה וכתב את ההקדמה למהדורת לבוב של מדינת היהודים – תוך שהוא מכנה את הרעיון של מדינה יהודית כלא מציאותי. בני דורו בגליציה כינו אותו "שכיר יהודי" ו-"חצי יהודי". התיעוד לא מציע תשובה חד-משמעית, והעמדת פנים אחרת תהיה לא כנה.
מדוע איוואן מכונה גאון
האיכות הנדונה אינה עומק בתחום אחד אלא שילוב נדיר, כמעט פתולוגי, של טווח וסיבולת המיושמים על שפה שכמעט אין מוסדות מאחוריה. פרנקו היה בו-זמנית משורר מהשורה הראשונה, סופר, מחזאי, עיתונאי פעיל, חוקר ימי הביניים בעל דוקטורט, פולקלוריסט מייסד ומתרגם מעשרים שפות – והוא עשה זאת תוך שנעצר ארבע פעמים, גורש מאוניברסיטה, נדחה ממינוי כפרופסור, ולבסוף לא היה מסוגל להשתמש בידו הכותבת. בני דורו השתמשו במילה ישירות: הוא כונה גאון ונביא עוד בחייו, ובשנים 1915–1916 הפך לאוקראיני הראשון שהיה מועמד לפרס נובל לספרות, בהצעתם של יוזף זסטירץ (Josef Zastyretz) והראלד היירנה (Harald Hjärne). הוא מת לפני שהתהליך הושלם.
טיעון הנגד ראוי לציון. כמות אינה איכות, והתוצר של פרנקו אינו אחיד – חלק גדול משישת אלפי הפריטים הם עיתונות מזדמנת ומחקר מיומן ששרד רק בגלל שהוא כתב זאת, לא בגלל שהוא חיוני. הפרוזה שלו היא לעיתים קרובות דידקטית, והמסר החברתי בה דוחק את הדמויות. וחלק משמעותי ממעמדו הוא לאומי ולא ספרותי גרידא: הוא מונומנטלי בחלקו כי הספרות האוקראינית נזקקה למונומנט והוא התנדב לתפקיד. יצירותיו הטובות ביותר – משה, עלים קמולים, אושר גנוב – נושאות את הטענה בזכות עצמן. חלק גדול מהשאר הוא פיגומים, והוא ידע זאת. חוצבי האבן בפואמה המפורסמת ביותר שלו אינם בונים את הדרך כדי שהם יוכלו ללכת עליה.
מורשת
הוא מת ב-28 במאי 1916, בגיל חמישים ותשע, במקלט לרובאים סיצ'ים אוקראינים; אשתו הייתה תחת השגחה פסיכיאטרית ובניו היו בחזית. הוא סירב לווידוי מפי כמרים קתוליים יוונים, והכנסייה העניקה אישור קבורה רק באי-רצון. גופתו המתינה בכספת שכורה; רק ב-28 במאי 1921 נקבר מחדש בסמטה הראשית של בית הקברות ליצ'אקיב (Lychakiv) בלבוב, שם הוקם לזכרו ב-1933 אנדרטה של חוצב אבן. אוניברסיטת לבוב נושאת כיום את שמו, וכך גם העיר איוואנו-פרנקיבסק (Ivano-Frankivsk), ששמה שונה ב-1962. האסטרואיד 2428 Kamenyar נושא את שם הפואמה שלו. בנו של הנפח שלא יכול היה להרים את ידו הכותבת קבוע כיום במרכז הקאנון הספרותי האוקראיני והזהות התרבותית האוקראינית המודרנית.