איזבל בירד: החולה שרכבה רכיבה צדדית
בגיל 19 נותחה להוצאת גידול סיבי מעמוד השדרה. הרופאים, שלא הצליחו לרפא את הכאבי הראש והנדודי שינה, המליצו על אוויר צח ולבסוף על מסע ימי. המלצה זו יצרה את האישה האנגליה המטיילת ביותר במאה ה-19 — בתו של כומר שרכבה 800 מילים דר� הרי הרוקי רכיבה צדדית ולא צד אחד, טיפסה על הר מאונה לואה, עלתה במעלה נהר היאנצה, ובגיל 70 חצתה את הרי האטלס במרוקו על סוס שחור גבוה כל כך שנדרשה לסולם כדי לעלות עליו.
ילדות חולנית
איזבל לוסי בירד נולדה ב-15 באוקטובר 1831 בבורוברידג' הול ביורקשייר, בתם של דורה לוסון והכומר אדוארד בירד, כומר אנגליקני שתפקידיו העבירו את המשפחה ממיידנהד לטאטנהול בצ'שייר, אז לברמינגהם, ואז להנטינגדונשייר. אביה היה בוטניסט נלהב ולימד אותה על צמחים; אמה לימדה אותה את שאר הדברים. היא קראה בתיאבון.
היא הייתה חולה כמעט ברציפות — תסמינים בעמוד השדרה, כאבי ראש כרוניים, נדודי שינה, והדיכאון שבא עמם. הניתוח ב-1850 נתן הקלה זמנית בלבד. מה שעבד, כך התברר, היה תנועה. בירד הייתה חולה חלקית בביתה ומטיילת נמרצת בחו"ל, והניגוד היה כה חד שהעסיק את ביוגרפיה שלה מאז.
אמריקה, הוואי והרי הרוקי
ב-1854 אביה נתן לה 100 לירות שטרלינג והרשה לה להישאר מחוץ לבית כל עוד יארך. היא נסעה לארצות הברית עקב משפחתה, והמכתבים ששלחה הביתה הפכו ל-"האנגליהית באמריקה" (1856), שיצא לאור בהוצאת ג'ון מאריי, שנשאר מוציא לאור וחבר שלה לכל חייה. הספר מראה אותה, לפי אחד המבקרים, "מאבדת את הדעות הקדומות שלה כשפגשה את המארחים השונים שלה."
המסעות הגדולים החלו ב-1872. הינסה לאוסטרליה ולא אהבה, אז נסעה להוואי, שם טיפסה על הר מאונה קה ומאונה לואה; מסעות אלה הניבו שני ספרים, "שישה חודשים באיי סנדוויץ'" (1874) ו-"הארכיפלג ההוואי" (1875).
אז קולורדו, ב-1873, רשמית בגלל האקלים. היא רכבה מעל 800 מילים דרך הרי הרוקי, רכיבה צדדית, בניגוד לכל מה שאישה ויקטוריאנית הייתה אמורה לעשות עם סוס. המכתבים לאחותה הנרייטה פורסמ� תחילה ב-"The Leisure Hour" והפכו ל-"חיי אישה בהרי הרוקי" (1877), עדיין ספרה המפורסם ביותר. הוא מכיל את הדמות המוזרה ביותר בכתיבתה: השודד והצייד החד-עין ג'ים ניוג'נט — ג'ים הרי הרוקי — אותו תיארה כ"איש שכל אישה יכולה לאהוב אבל אישה שפויה לא תינשא לו". היא עזבה. הוא נורה למוות פחות משנה לאחר מכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →יפן, והנישואין
מ-1878 היא פנתה לאסיה — יפן, סין, קוריאה, וייטנאם, סינגפור, מלזיה. "נתיבים לא נחקרים ביפן" (1879) תיעד מסע לפנים הארץ, בין האיינו ורחוק מנמלי האמנות, שמעט אירופאים מכל המינים ניסו לעשות. ב-1881 המלך קלאקאווה העניק לה את מסדר המלכותי של קפיולאני.
בינתיים, ניתוח מאדינבורו, ג'ון בישופ, הציע לה נישואים במשך שנים. כשהנרייטה מתה מטיפוס ב-1880, בירד קיבלה את הצעתו; הם נישאו בפברואר 1881. הוא מת ב-1886, הותיר אותה עשירה ו, לפי שיפוטה הקפדני שלה, לא מרוצה: היא החליטה שמסעותיה המוקדמים היו "חובבניים לחלוטין" והחליטה להתאמן ברפואה ולנסוע במטרה.
הקריירה השנייה
היא עזבה להודו בפברואר 1889, כמעט בת שישים. בקשמיר, בשיתוף פעולה עם האנגליה פאני ג'יין באטלר, היא ייסדה את בית החולים הממוריאלי ג'ון בישופ — שישים מיטות ומרפאה לנשים, ששולמה על ידי צוואת בעלה על קרקע שניתנה על ידי המהרג'ה.
בין 1889 ל-1891 היא נסעה בלדאק, פרס, כורדיסטן וטורקיה, עברה בלוצ'יסטן כדי לחפש את מקור נהר הקרון, נתנה עדות בוועדה של בית הנבחרים על רדיפת נוצרים בכורדיסטן, והגישה עתירות לווזיר הגדול העות'מאני. "מסעות בפרס וכורדיסטן" (1891) ו-"בין הטיבטים" (1894) נכתבו בשנים אלה. מסעה הגדול האחרון, ב-1897, לקח אותה במעלה היאנצה והאן ולתוך קוריאה, הניב את "קוריאה ושכנותיה" (1898) ו-"עמק היאנצה ומעבר" (1899); מרוקו עקבה אחרי כך.
היא גם החלה להשתמש במצלמה, ויצרה רשומה צילומית משלה של המדינות שעברה דרכן, ונבחרה לחברה כבוד בחברה המלכותית לצילום ב-12 בינואר 1897.
העמיתות
ב-1890 היא הפכה לאישה הראשונה שקיבלה עמיתות כבוד בחברה הגאוגרפית המלכותית הסקוטית. שנתיים לאחר מכן היא קיבלה מעמד של עמיתה בחברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון — אחת מהקבוצה הראשונה של נשים שנבחרו — והמוסד התפצל מיד על כך. המחלוקת לא הייתה על כישוריה, שלא היו מעורערים, אלא על האם החברה יכולה לשרוד בכלל את קבלת הנשים. היא סגרה שוב את הדלת זמן קצר לאחר מכן, ולא פתחה אותה שוב עד 1913.
מדוע איזבל נקראת גאונה
תביעתה של בירד מתבססת על איכות העין והמשפט, לא על גילוי. היא לא הייתה מדענית ולא מיפתה שטחים ריקים; הנתיב שלה דרך יפן או פרס כמעט מעולם לא היה קרקע חדשה. מה שהיה לה הייתה יכולת יוצאת דופן לתצפית מדויקת, לא סנטימנטלית, של מקומות שקוראיה הכירו רק דרך קלישאות, והפרוזה להעביר את זה — כנה, ספציפית, מצחיקה, וברובה חופשית מההתנשאות המיסיונרית ההורסת את רוב כתיבת המסע הוויקטוריאנית. היא כתבה תשעה ספרים נרחבים וכמות רבה של עבודה פרסומית לאורך חצי מאה, והטובים ביותר בהם עדיין נקראים להנאה, מה שכמעט כלום אחר בז'אנר מאותו עשור אינו עושה.
האיכות העמוקה יותר מוזרה וקשה יותר לקריאה: יכולת להמיר סבל פיזי לתנועה. חולה כרונית ולעיתים קרובות על ערש דווי בבריטניה, היא הפכה פונקציונלית מיד כשעזבה אותה, והשתמשה בעובדה זו במשך חמישים שנה כדי ללכת למקומות שלא הייתה אמורה ללכת אליהם ולדווח עליהם. ההערכה של הווב הוויקטוריאני הוגנת — היא "השתמשה בעטה כדי להזהיר את קוראיה הרבים על עוולות" והדגימה "את הפוטנציאל של נשים... להיות בדיוק כמו גברים מתוחכמות, עמידות ומשפיעות."
הטיעון הנגדי הוא שזו גאונות של עצמות ופרוזה ולא של אינטלקט, ושמסעותיה התבססו על מנגנון האימפריה ועל עבודה רבה של אנשים אחרים — סבלים סינים נשאו אותה 1200 מילים דרך סין. חוקרים עדיין דנים עד כמה ספריה היו מעורבים בפרויקט האימפריאלי שתיארו. שני הדברים נכונים: היא ראתה ביושרה יותר מרוב ארצניה, והיא ראתה מכיסא שאנשים אחרים נשאו.
מורשת
היא מתה ב-16 מלוויל סטריט, אדינבורו, ב-7 באוקטובר 1904, וקבורה בבית הקברות דין. באותה עת היא תכננה מסע נוסף לסין. ספריה עדיין בדפוס, תצלומיה שרדו כרשומה תיעודית של אסיה בסוף המאה ה-19, והעמיתות שהוענקה לה ב-1892 — ואותה החברה הגאוגרפית המלכותית בילתה עשרים שנה מאוחר יותר בניסיון להחזיר מנשים אחרות — היא עכשיו פשוט הדרך שבה החברה פועלת.