אימרה קרטס: בן הארבע-עשרה ששיקר את דרכו להישרדות
באביב 1944, נער בן ארבע-עשרה ירד מקרון בקר באושוויץ, וכששומר שאל לגילו, אמר שש-עשרה. השקר הבודד הזה הרחיק אותו מהתור שנשלח ישירות לתאי הגזים והכניס אותו במקום זאת לעבודת כפייה — וזה נתן לו, עשורים מאוחר יותר, את חומר הגלם לרומן שסירב לכל צורה מנחמת שהעולם רצה שהשואה תיקח. אימרה קרטס בילה את שארית חייו בכתיבה על הישרדות לא כניצחון אלא כסוג של נזק קבוע ובלתי פתור, וב-2002 העניקה האקדמיה השוודית להונגריה את פרס נובל הראשון שלה לספרות בדיוק על הסירוב הזה.
בודפשט לפני הגירוש
קרטס נולד ב-9 בנובמבר 1929, בבודפשט ללאסלו קרטס וארנקה יאקאב, זוג יהודי ממעמד הביניים שנישואיו התפרקו כשהיה בסביבות גיל חמש, ולאחר מכן נשלח לפנימייה. ב-1940, ככל שהחוקים האנטישמיים של הונגריה התהדקו, הוא הושם בכיתת בית ספר תיכון שיועדה ספציפית לתלמידים יהודים — סימון מוסדי מוקדם שקדם לגירושים בארבע שנים.
אושוויץ, בוכנוואלד והחזרה
ב-1944, בגיל ארבע-עשרה, גורש קרטס עם שאר יהודי הונגריה לאושוויץ. גילו המוצהר של שש-עשרה במיון הוא הפרט שככל הנראה הציל את חייו, ומיין אותו לעבודת כפייה במקום לרצח מיידי. הוא הועבר מאוחר יותר לבוכנוואלד והיה שם כאשר כוחות בעלות הברית שחררו את המחנה ב-1945. הוא חזר לבודפשט, סיים את לימודיו התיכוניים ב-1948, ולזמן מה ניסה לבנות קריירה רגילה שלאחר המלחמה: הוא עבד כעיתונאי בעיתון Világosság עד 1951, אז הפנייה של העיתון לעבר האורתודוקסיה של המפלגה הקומוניסטית עלתה לו במשרתו. הוא עבד בעבודה במפעל ובתקופה במחלקת העיתונות של משרד התעשייה הכבדה לפני שהתיישב, מ-1953 ואילך, בכתיבה עצמאית ותרגום — תרגום ניטשה, פרויד, ויטגנשטיין ואליאס קנטי להונגרית, גוף עבודת תרגום שעיצב בשקט את הרגישות הפילוסופית של הסיפורת המאוחרת שלו.
ללא גורל וטרילוגיה שאף אחד לא רצה לפרסם
קרטס בילה מ-1969 עד 1973 בכתיבת Sorstalanság (ללא גורל), רומן העוקב אחר נער בן חמש-עשרה מבודפשט דרך אושוויץ, בוכנוואלד ומחנה העבודה צייטץ בקול פרוזה שטוח, כמעט ביורוקרטי, שמונע במכוון את הפרשנות המוסרית שהקוראים מצפים לה מספרות השואה. הממשלה הקומוניסטית של הונגריה דחתה בתחילה את כתב היד; הוא פורסם בסופו של דבר ב-1975 ללא תשומת לב רבה ורק לאט לאט צבר את המוניטין שיהפוך אותו לקריאת חובה בבתי ספר תיכוניים בהונגריה. קרטס התעקש שהרומן אינו אוטוביוגרפיה פשוטה למרות קרבתו הברורה לגירוש שלו. הוא הרחיב את הפרויקט לטרילוגיה רופפת עם פיאסקו (1988) וקדיש לילד שלא נולד (1990), האחרון מונולוג רציף אחד של ניצול שואה המסביר, לילד שטרם נולד שלעולם לא יתקיים, מדוע סירב להביא חיים לעולם המסוגל לאושוויץ. חיסול (2003), שנכתב לאחר הנובל, פנה להריסות המוסריות של המעבר של הונגריה מהקומוניזם, שוב התמקד בהתאבדות של ניצול שואה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סירוב לגרסה המנחמת
קרטס היה עוין בגלוי לטיפולים גואלים של השואה, וביקר ישירות את רשימת שינדלר של סטיבן ספילברג: הוא כינה כל ייצוג של השואה "קיטש" אם הוא לא הצליח להתמודד עם "הקשר האורגני בין אופן החיים המעוות שלנו... לבין האפשרות עצמה של השואה" — בטענה שחיי שלאחר המלחמה הרגילים לא באמת נשברו מהתנאים שיצרו את המחנות, אלא רק כיסו אותם בנייר. שכנוע זה עובר בכל מה שכתב: הישרדות בסיפורת שלו לעולם אינה ממוסגרת כהצדקה, חוסן או ניצחון מוסרי, אלא רק כמצב בלתי פתור ומתמשך.
הנובל והקרע המאוחר עם הונגריה
בשנת 2002 העניקה האקדמיה השוודית לקרטס את פרס נובל לספרות "על כתיבה המקיימת את החוויה השברירית של הפרט מול השרירותיות הברברית של ההיסטוריה", מה שהפך אותו לחתן פרס הספרות הראשון של הונגריה. במקום להתיישב בנוחות בהכרה הזו בבית, קרטס הפך מנוכר יותר ויותר מהונגריה בשנים שלאחר מכן, ובסופו של דבר עבר לגרמניה, שם עבודתו מצאה תמיכה ביקורתית עקבית יותר מאשר בארצו שלו. ראיון ב-2009 עם העיתון הגרמני Die Welt, שבו כינה את עצמו "ברלינאי" ותיאר את בודפשט כ"בלקניזציה מוחלטת", עורר מחלוקת מקומית; הוא חזר בו מאוחר יותר מהשפה ואישר מחדש את הונגריה כמולדתו, אך הקרע עם חלקים מהממסד הספרותי ההונגרי מעולם לא נסגר במלואו. הוא גם טען ב-2014 כי הניו יורק טיימס דיכא ראיון מכיוון שהוא סירב לכנות את הונגריה דיקטטורה באופן מוחלט — סימן לכך כמה שנוי במחלוקת הפך מעמדו הפוליטי בקריירה המאוחרת שלו משני הצדדים.
מחלה ושנים אחרונות
קרטס נישא למגדה אמברוש ב-1996. הוא פיתח את מחלת פרקינסון בשנותיו המאוחרות, עבר ניתוח ירך בנובמבר 2013 לאחר נפילה, ונאבק לאורך כל חייו בדיכאון חוזר — מצב שניתב ישירות לסיפורת שלו, בצורה החריפה ביותר בהתאבדות שסוגרת את חיסול. הוא מת בביתו בבודפשט ב-31 במרץ 2016, בגיל שמונים ושש, והוריש את עזבונו לאקדמיה לאמנויות בברלין, בהכרת תודה מפורשת על התמיכה שגרמניה העניקה לו כאשר הונגריה לא עשתה זאת.
מדוע אימרה מכונה גאון
הטיעון לגאונות של קרטס נשען פחות על המצאה סגנונית מאשר על פעולה ספציפית ומתמשכת של כנות מוסרית ופסיכולוגית: סירובו, לאורך ארבעה עשורים וספרים מרובים, לתת להישרדותו שלו להפוך לסיפור מעורר השראה. הציטוט של הנובל עצמו ממסגר זאת כהישג — שמירה על "החוויה השברירית של הפרט מול השרירותיות הברברית של ההיסטוריה" — ומבקרים הצביעו בעקביות על הנרטיב השטוח וחסר הרגש של ללא גורל, המסופר דרך נער מתבגר נאיבי המדווח על המחנות כמעט ללא אימה, כבחירה פורמלית מכוונת ולא ככישלון של רגש, כזו שמאלצת את הקוראים לספק את התגובה המוסרית שהטקסט מונע. טיעון הנגד אמיתי: קרטס היה במשך עשורים דמות שולית אפילו בספרות ההונגרית, הרומן הראשון שלו התעלם ברובו במשך חמש-עשרה השנים הראשונות שלו, וכמה מבקרים מצאו את הסגנון השטוח שלו פשוט קר ולא רדיקלי. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא עומק העדות החיה מאחורי הטכניקה — זהו אינו חומר מומצא הלבוש כטראומה, אלא הישרדות אמיתית של נער בן ארבע-עשרה, שעובד מחדש במשמעת עצומה לסיפורת שמסרבת לנחם אף אחד, כולל את מחברה.
מורשת
ללא גורל הוא כיום מרכיב קבוע בחינוך התיכוני ההונגרי ובתוכניות לימודים בינלאומיות של ספרות השואה, והעיבוד הקולנועי שלו מ-2005, שעבורו כתב קרטס את התסריט בעצמו, נשא את עדותו לקהלים שלעולם לא יפתחו את הרומן. כחתן פרס נובל לספרות היחיד של הונגריה, הוא נותר דמות שנויה במחלוקת באמת בבית — נתבע כהישג לאומי אפילו על ידי הזרמים הפוליטיים שהערותיו המאוחרות שלו ביקרו — מה שהוא, בדרכו שלו, חיים שלאחר המוות מתאימים לסופר שמעולם לא נתן לאף אחד לסדר את הסיפור שלו.