אילהם טוהתי: המתון שסין לא יכלה לשאת
בינואר 2014, מרצה לכלכלה באוניברסיטה המרכזית ללאומים בבייג'ינג עוכב בעת שניסה לעלות לטיסה לארצות הברית. הוא בילה עשור בטיעון, בכתב ובמנדרינית, שיש לכבד את חוק האוטונומיה האתנית האזורית של סין – ושהאויגורים והסינים מההאן זקוקים לאוצר מילים משותף במקום לטינות נפרדות. שמונה חודשים לאחר מכן, בית משפט בשינג'יאנג גזר עליו מאסר עולם בגין בדלנות. מאז רוב הדיווחים גורסים כי הוא שוהה בבידוד, ומשפחתו לא יצרה עמו קשר מאז תחילת 2017.
ארטושי
אילהם טוהתי נולד ב-25 באוקטובר 1969 בארטושי (Artush), במחוז שינג'יאנג שבמערב הרחוק של סין – בן לעם האויגורי, מאזור הפריפריה המרוחק ביותר של המדינה. הוא התחנך באוניברסיטת נורת'איסט נורמל, ולאחר מכן באוניברסיטה המרכזית ללאומים בבייג'ינג, מוסד מדינתי שנוסד במיוחד כדי להכשיר ולחקור את המיעוטים האתניים של סין. הוא נשאר שם כדי ללמד כלכלה.
למסלול זה יש חשיבות. טוהתי לא היה מתנגד משטר בגלות או דמות דתית. הוא היה תוצר של המערכת של המדינה הסינית עצמה לטיפוח אינטלקטואלים מבני המיעוטים, שעבד בתוך אוניברסיטה בבייג'ינג וכתב בעיקר בסינית, עבור קהל סיני.
הכלכלה של הטינה
מומחיותו האקדמית הייתה הקשר הכלכלי בין האויגורים לבין הסינים מההאן בשינג'יאנג – הכלכלה האזורית וחלוקת רווחיה. זה לא היה תחום מופשט. באזור עשיר במשאבים שעובר פיתוח מהיר מכוון על ידי המדינה, שאלת מי שולט בערך – מי מקבל את המשרות, החוזים והאשראי – היא המצע החומרי לכל מה שקורה שם.
הטיעון של טוהתי היה שלחוסר השקט בשינג'יאנג יש סיבות שכלכלן יכול למנות: אבטלה בקרב צעירים אויגורים, הדרה מבנית מהצמיחה של האזור, ותגובה ביטחונית שהתייחסה לסימפטום כמחלה. במילים אחרות, הוא הציג מקרה של מדיניות ולא מקרה לאומי. הוא רצה שהמדינה תתפקד טוב יותר, לא שתעלם.
אויגור אונליין
באמצע שנות ה-2000 הוא ייסד את האתר "אויגור אונליין" (Uyghur Online), אתר דו-לשוני שמטרתו, כפי שתיאר זאת, הייתה לתת לאויגורים ולהאן פלטפורמה משותפת לדיון והחלפת דעות. הדו-לשוניות הייתה העיקר. הדיון בשפה האויגורית היה בלתי נראה לרוב מההאן; הפרשנות בשפה הסינית על שינג'יאנג הייתה כמעט כולה רשמית. טוהתי בנה מקום שבו שני הצדדים יכלו לראות את הטיעונים של זה של זה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הרשויות סגרו את האתר ב-2008. ביולי 2009, בעקבות המהומות באורומצ'י, הוא נעצר; לחץ בינלאומי הבטיח את שחרורו ב-23 באוגוסט. הוא המשיך לכתוב.
המלכודת של המתינות
המאפיין הבולט ביותר ברקורד הציבורי של טוהתי הוא כמה הוא היה שמרני. הוא לא קרא לעצמאות טורקיסטן המזרחית. הוא קרא ליישום, באמצעים דמוקרטיים, של חוק שכבר היה בספר החוקים של סין. הוא הציב את עצמו כגשר וטען בעקביות לפיוס בין קבוצות אתניות במקום להפרדה.
זה מה שהופך את ההרשעה בבדלנות למאלפת כל כך. התובעים נאלצו לבנות את התיק שלהם לא מתוך תמיכה בעצמאות – שלא הייתה קיימת – אלא מעצם קיומה של הפלטפורמה עצמה וממערכות היחסים שלו עם תלמידיו. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל כינה את המשפט בן היומיים עלבון לצדק, וציין כי לעורכי דינו נמנעה גישה לראיות נגדו.
לפחות שישה מתלמידיו נכלאו גם הם בין 2014 ל-2017 – עבדוקיום אבלימיט (Abduqeyum Ablimit), פרהאט חלמוראט (Perhat Halmurat), אכבר אימין (Akbar Imin), מוטליפ אימין (Mutellip Imin), שוחרט ניג'אט (Shohret Nijat) ואטיקם רוזי (Atikem Rozi) – עם עונשי מאסר שנעו בין שלוש וחצי לשמונה שנים. מצבם הנוכחי אינו ברור. המסר לכל סטודנט אויגורי השוקל קריירה אקדמית במדעי החברה לא היה מעודן.
שתיקה
מעצרו של טוהתי הגיע חודשים לפני השקתה, במאי 2014, של "מבצע הכאה קשה נגד טרור אלים" – המדיניות שבמסגרתה יותר מחצי מיליון אויגורים יועמדו לדין או ייאסרו בין 2017 ל-2021. הוא היה, למעשה, הקורבן הראשון של מערכת שעליה הוא בילה את הקריירה שלו באזהרה.
מאז תחילת 2017 נמנעו ממשפחתו ביקורים. היקף הסודיות סביבו נמדד בספטמבר 2024, כאשר סוהר נדון לשבע שנות מאסר בגין חשיפת מידע על בריאותו של טוהתי. בתו, ג'והאר אילהם (Jewher Ilham), המתגוררת כיום בארצות הברית, קיבלה את אותות הכבוד שלו בשמו. "אני לא יודעת איפה אבי נמצא", אמרה. "2017 הייתה הפעם האחרונה שמשפחתי קיבלה מידע עליו."
אותות כבוד אלו הצטברו בהיעדרו: פרס מרטין אנאלס ב-2016, פרס ואצלב האוול לזכויות אדם ופרס סחרוב לחופש המחשבה של הפרלמנט האירופי, שניהם ב-2019. האיחוד האירופי ממשיך לקרוא לשחרורו המיידי וללא תנאי.
מדוע אילהם מכונה גאון
טענתו של טוהתי למונח אינה מהסוג הרגיל. הוא לא הפיק משפט מכונן או תגלית. מה שהוא עשה היה קשה יותר להבחנה ו, בהקשר שלו, נדיר יותר: הוא בנה תיאור אינטלקטואלי ישר של סכסוך אתני מתוך המדינה שהעמידה אותו לדין, בשפתה של אותה מדינה, תוך שימוש בחוק של אותה מדינה כסטנדרט שלו.
האיכות הספציפית היא בהירות אבחנתית תחת לחץ מקסימלי לעיוות. כמעט כל משתתף אחר בוויכוח על שינג'יאנג קיבל תמריץ לפישוט – המדינה לכיוון טרור, התפוצה לכיוון קולוניאליזם, משקיפים זרים לכל מה שהתאים להם. טוהתי דבק בעמדה קשה ושימושית יותר: שלאלימות היו סיבות כלכליות ומנהליות בנות זיהוי, שסיבות אלו היו ניתנות לתיקון, ושתקונן היה לאינטרס של המדינה הסינית עצמה. החזקת עמדה שאינה מציעה לאף צד נשק קל, והחזקתה בבייג'ינג תוך כדי עשייה, דורשת סוג של אומץ אינטלקטואלי שבאמת אינו נפוץ.
הטיעון שכנגד ראוי להיאמר. התפוקה האקדמית של טוהתי אינה גדולה ואינה משפיעה ברמה בינלאומית כמחקר; המוניטין שלו נשען כעת באופן מהותי על מאסרו, ופרסים המוענקים לאנשים כלואים הם בחלקם כלים פוליטיים. הוא לא ניצח בוויכוח שלו – ההפך ממרשם הפעולה שלו הוא מה שסין יישמה. הוגן לומר שהוא מכובד בשל אומץ ושיקול דעת מוסרי יותר מאשר בשל מקוריות אקדמית, ויהיה זה לא ישר לנפח את השני כדי להצדיק את הראשון. אבל שיקול דעת מוסרי בתנאים אלו הוא הישג קוגניטיבי בפני עצמו: הוא קרא את המצב בצורה מדויקת יותר ממה שהמנגנון הביטחוני עשה, והעשור שחלף מאז אימת את האבחנה שלו בדרך הנוראה ביותר האפשרית.
מורשת
הציטוט של פרס סחרוב והלחץ המתמשך של האיחוד האירופי שמרו על שמו קשור לדיכוי שבייג'ינג הייתה מעדיפה לדון בו ללא שמות. הוא נותר האינדיבידואל הבולט ביותר הקשור למקרה האויגורי, והמתון שהשתקתו מסמנת את הרגע שבו העמדה המתונה חדלה מלהתקיים. בתו הפכה לקולו. הטיעון שלו – שהבעיה בשינג'יאנג הייתה כלכלית ומשפטית לפני שהפכה לביטחונית – הוא עדיין הדבר החזק ביותר שמישהו כתב על כך, ועדיין לא זכה למענה.