איאן פלמינג: המרגל שהמציא את עצמו
בשנת 1941 קצין שעבד מחדר 39 של האדמירליות הבריטית הציע להפיל מפציץ גרמני שנתפס בתעלה, מאויש באנשים במדי לופטוואפה, כדי שניתן יהיה לעלות על סירת ההצלה הגרמנית שנשלחה לאסוף אותם ולגנוב את חומר האניגמה שלה. מבצע "רות'לס" מעולם לא בוצע. מחברו, לוטננט קומנדר איאן פלמינג, בילה את שני העשורים הבאים בהמרת האינסטינקט הזה בדיוק – התוכנית המופרכת שהועלתה בפרוזה מנהלית יבשה – לזכיינית המותחנים העמידה ביותר מבחינה מסחרית בהיסטוריה של ההוצאה לאור.
ילד עשיר עם אב מת
איאן לנקסטר פלמינג נולד בלונדון ב-28 במאי 1908 לתוך כסף וכמעט מיד לתוך היעדרות. אביו ולנטיין נהרג במלחמת העולם הראשונה כשאאיאן לא היה בן תשע. הוא גדל בנוחות של המעמד הגבוה על ידי אמו, אוולין סנט קרואה רוז פלמינג, לצד אח בכור, פיטר, שיהפוך לסופר מפורסם של ספרי הרפתקאות ושכנגדו מדד איאן את עצמו רוב חייו.
החינוך היה קונבנציונלי למעמדו והתוצאות לא היו כאלה. הוא הלך לאיטון, אחר כך לסנדהרסט, ואז – דפוס של צעיר שמועבר במקום להתקדם – לאוניברסיטאות מינכן וז'נבה, שם רכש משהו שימושי באמת: שפות. שנות היבשת העניקו לו אוזן אירופית ועין אירופית, שתיהן מופיעות מאוחר יותר בביטחון הרב-לשוני המקרי של ספרי בונד.
רויטרס, מוסקבה והכישלון להתיישב
בין 1929 ל-1933 עבד פלמינג עבור סוכנות הידיעות רויטרס בלונדון, ברלין ומוסקבה. זה היה האימון הטוב ביותר שקיבל אי פעם: העתקי תיל מתגמלים מהירות, פירוט קונקרטי וסירוב לבזבז מילה, והסגנון הבוגר של פלמינג – שמות מותגים, חדרי מלון, תפריטים, מזג אוויר, כולם מועברים בקצב – הוא באופן מובהר סגנון של כתב ולא של סופר.
לאחר מכן נכנס לסיטי כבנקאי וסוכן מניות, שבו היה חסר ייחוד. בשנות השלושים המוקדמות לחייו הוא היה אדם בעל קשרים טובים, לבוש היטב עם הרגלים יקרים וללא הישג לשמו. המלחמה תיקנה זאת.
חדר 39
בשנת 1939 גויס פלמינג למחלקת המודיעין הימי כעוזר אישי למנהלה, אדמירל משנה ג'ון גודפרי. הוא עבד מחדר 39 באדמירליות תחת הכינוי 17F, ועלה מדרגת לוטננט לקומנדר – הדרגה שיעניק מאוחר יותר לג'יימס בונד. הוא שימש כקשר עם מפענחי הצפנים בבלצ'לי פארק וישב בצומת שבו מודיעין אותות גולמי פגש תכנון מבצעי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זו לא הייתה עבודת שטח. פלמינג היה קצין מטה, מתקן ובעיקר איש רעיונות, והתפקיד התאים למוח שהפיק תוכניות מהר יותר ממה שכל ארגון יכול היה לבצע אותן. מבצע "גולדן איי", אותו ניהל ב-1941, היה תוכנית הישארות מאחור לביצוע חבלה ושמירה על תקשורת מגיברלטר אם הגרמנים יפרצו דרך ספרד. הוא היה קשור למאמץ ההטעיה שנזכר כ-"האיש שמעולם לא היה" – שתילת גופה הנושאת פקודות פלישה כוזבות – וסוכניו ניהלו סיורי חוף מזויפים שנועדו להטעות את הגרמנים לגבי היכן ינחתו בעלות הברית. גודפרי שפט את עבודתו של הכפוף לו כ"הצלחה יוצאת דופן".
האינדיאנים האדומים
תרומתו הקונקרטית ביותר של פלמינג הייתה יחידת התקיפה 30, יחידת הקומנדו לאיסוף מודיעין שעזר להגות ולכוון, ואותה כינה "האינדיאנים האדומים" שלו. תפקידם היה לנוע עם או לפני כוחות בעלות הברית המתקדמים ולתפוס חומר טכני גרמני לפני שיוכל להיהרס. הם לקחו מודיעין על צוללות סביב ה-D-Day, תפסו כשלוש מאות חיילים גרמנים בשרבורג, שחזרו נשק ימי גרמני מתקדם בקיל ואבטחו את הרשומות ההיסטוריות של הצי הגרמני. זו הייתה, למעשה, ביזה אינטלקטואלית מאורגנת, וזו העדות הברורה ביותר לכך שניתן היה לגרום לדמיונו של פלמינג לעשות עבודה אמיתית.
גולדן איי
לאחר המלחמה הפך למנהל חוץ של עיתוני קמסלי ושל ה-"סאנדיי טיימס", וסגן נשיא לאירופה של ברית העיתונים של צפון אמריקה – תפקיד שתוכנן להעניק לו חודשיים חופש בכל חורף. הוא בילה אותם בבית שבנה במפרץ אורקאבסה בג'מייקה וקרא לו גולדן איי, על שם המבצע שלו בזמן המלחמה.
שם, בתחילת 1952, בגיל ארבעים ושלוש ושבועות מנישואיו לאן, ליידי רות'רמיר, כתב את "קזינו רויאל". ההסבר שלו היה באופן אופייני לא רומנטי: הוא כתב אותו, אמר, כדי להקל על חרדותיו לגבי סוף חיי הרווקות שלו. הרומן נשען על זיכרונו מהימורים בליסבון במהלך המלחמה. הוא פורסם ב-1953 וכל ספר בונד שלאחר מכן נכתב באותו בית, באותו לוח זמנים שנתי.
מכונת בונד
שנים-עשר רומנים באו בעקבותיהם בשנים-עשר שנים: "חיה ותן למות" (1954), "מונרייקר" (1955), "יהלומים לנצח" (1956), "מרוסיה באהבה" (1957), "דוקטור נו" (1958), "גולדפינגר" (1959), "כדור הרעם" (1961), "המרגלת שאהבה אותי" (1962), "בשירות הוד מלכותה" (1963), "אתה חי רק פעמיים" (1964) ולאחר המוות, "האיש בעל אקדח הזהב" (1965), שדרש סיום על ידי ידיים אחרות. היו שני אוספי סיפורים, "לעינייך בלבד" (1960) ו-"אוקטופוסי והנשימות החיות" (1966); שתי עבודות של עיון, "מבריחי היהלומים" (1957) ו-"ערים מרגשות" (1962); וב-1964, ספר ילדים על מכונית מעופפת, "צ'יטי צ'יטי בנג בנג: המכונית הקסומה".
פלמינג היה בעל עיניים פקוחות לגבי מה שיצר. "בונד אינו גיבור", אמר. "הוא לא אדם רע, אבל הוא חסר רחמים ומפנק את עצמו. הוא נהנה מהמאבק – אבל הוא גם נהנה מהפרסים."
מדוע איאן נקרא גאון
המילה הכנה עבור פלמינג אינה אינטלקט אלא המצאה – וההבחנה חשובה. הוא לא היה סטייליסט מהדרגה הראשונה, לא פסיכולוג של דמות, ולא, על פי העדויות של קריירת הסיטי שלו, מנהל בעל יכולת בולטת. מה שהיה לו היה יכולת נדירה וספציפית: היכולת לייצר תרחישים בעלי קונספט גבוה בנפח תעשייתי ואז לעגן אותם בפירוט פיזי שניתן לאימות. מבצע "רות'לס" ו-"גולדפינגר" מגיעים מאותו מקום קוגניטיבי. הטריק של רומני בונד הוא שהעלילות אבסורדיות בעוד שהמשטחים – סוג המכונית, מותג הסיגריה, הטמפרטורה המדויקת של המשקה – נחקרים לפי סטנדרט של עיתונאי. ההתנגשות הזו של המוזר והקונקרטי היא המצאתו, וכל כותב מותחנים מאז השאיל אותה.
הטיעון הנגדי משמעותי ואין לרכך אותו. הפרוזה שלו שמישה ולא מובחנת; הפוליטיקה שלו, היחס שלו לנשים והטיפול שלו בגזע הם של תקופתם בנקודה הכי פחות ניתנת להגנה שלהם; הספרים סוחרים בפנטזיה אימפריאלית נוסטלגית שהייתה שקרית כבר כשכתב אותם. אף אחד מהמקורות שנסקרו כאן לא מתעד מבקר רציני שקורא לו גאון בדרך שבה המילה מיושמת על סופרי רעיונות. הטענה נשענת על מלאכה ועל המצאה מסחרית, לא על עומק אינטלקטואלי – על העובדה שסוכן מניות בינוני עם חינוך של סוכנות ידיעות בנה, בשנים-עשר שנים של חופשות כתיבה של חודשיים, דמות שהאריכה ימים אחריו בדורות. זהו הישג אמיתי. זה לא אותו הישג כמו ספרות, ופלמינג, שכינה את ספריו שלו סיפורי הרפתקאות, כנראה היה מסכים.
מורשת
פלמינג מת ב-12 באוגוסט 1964, בגיל חמישים ושש, ממחלת לב שיוחסה לשתייה מרובה, עישון ותזונה אדישה, כשהוא מגיע בדיוק כשהסדרה הקולנועית הפכה אותו למפורסם בעולם. בנו קספר מת ב-1975; אלמנתו אן ב-1981. בונד, בינתיים, הפך לאחת הדמויות הבדיוניות הבודדות שברחו מהמחבר שלהן לחלוטין. האיש שבילה את שנות ה-1930 בלהיכשל בלהיות מעניין סיים בהגדרה, לטוב ולרע, מה המאה העשרים חשבה שמרגל נראה כמוהו.