חוסני מובארכ: שלושים שנה של עמידה במקום
כאשר חמושים פתחו באש על דוכן הסקירה במצעד צבאי בקהיר ב-6 באוקטובר 1981, והרגו את הנשיא אנואר סאדאת, סגנו נקבר תחת ערימת כיסאות הפוכים, מנער אבק מכובע קפי צבאי עם חור של כדור דרכו. חוסני מובארכ שרד את אותו בוקר כמעט במקרה והמשיך לשלוט במצרים במשך כמעט שלושים שנה — יותר מכל אחד מאז מוחמד עלי פאשא במאה התשע-עשרה. המצרים כינו אותו "הפרה הצוחקת" (La Vache Qui Rit), על שם מותג הגבינה, כי כמעט אף אחד מחוץ למשטר לא ידע מי הוא כשתפס את השלטון. עד שהם הכריחו אותו לצאת, כולם ידעו.
קריירה בחיל האוויר, ואז נשיאות פתאומית
מוחמד חוסני סעיד מובארכ נולד ב-4 במאי 1928, ועלה בדרגות חיל האוויר המצרי, ובסופו של דבר פיקד עליו במהלך מלחמת יום כיפור ב-1973 לפני שסאדאת הפך אותו לסגן נשיא ב-1975. הוא מעולם לא טופח כיורש פוליטי במובן קונבנציונלי כלשהו; הוא היה קצין צבאי מוכשר ובעל פרופיל נמוך שקודם בגלל נאמנות ולא בגלל חזון. זה השתנה באופן מיידי ב-6 באוקטובר 1981, כאשר תא איסלאמיסטי בתוך הצבא תקף את דוכן הסקירה במהלך מצעד לציון מלחמת 1973. סאדאת נהרג; מובארכ, שישב לידו, שרד במקרה בזמן שאנשי ביטחון ואח"מים נאבקו למצוא מחסה. תוך ימים הוא היה נשיא מצרים, יורש מדינה שעדיין סופגת את ההלם של איבוד האיש שעשה שלום עם ישראל.
שלטון על ידי עמידה במקום
העיסוק המרכזי של מובארכ בעשור הבא היה ציד רשתות המיליטנטים האיסלאמיסטיות האחראיות למותו של סאדאת, והוא ניהל את הקמפיין הזה ביעילות ממשית, תוך שמירה על השלום הקר של מצרים עם ישראל לאורך כל הדרך. אך לפי הערכות של שלטונו, הוא שלט אחרת כמנהל חסר השראה שהעדיף יציבות וסדר על פני רפורמה, תוך התנגדות חוזרת ונשנית לקריאות של מומחים בינלאומיים לשינוי כלכלי וחברתי כסיכון מדי. הוא נבחר מחדש ללא התנגדות משמעותית ב-1987, 1993 ו-1999, כשהוא מנהל את הדומיננטיות של המפלגה הלאומית הדמוקרטית שלו דרך בחירות שנחשבו באופן נרחב על ידי משקיפים כמזויפות, בעוד ממשלתו הסתמכה על הגבלות עיתונות, מעצר מונע, וטענות לעינויים נגד עצורים איסלאמיסטים חשודים כדי לשמור על המערכת הפוליטית סגורה.
כלכלית, המשבר של מצרים בסוף שנות ה-80 — ירידת מחירי הנפט, הצטמקות העברות כספי עובדים — אילץ את מובארכ לתוכנית התאמה מבנית של קרן המטבע הבינלאומית ב-1991 שפיחתה את המטבע, העלתה את הריבית, וקיצצה בסובסידיות מזון ודלק. הרפורמות פגעו באופן לא פרופורציונלי בעניי מצרים ודחפו רבים לעבר רשתות צדקה איסלאמיסטיות עבור התמיכה החברתית הבסיסית שהמדינה הפסיקה לספק, גם כאשר ממשלת מובארכ המשיכה לדכא את האגף הפוליטי של אותה תנועה איסלאמיסטית. בינתיים אוכלוסיית מצרים התפוצצה, מערכת החינוך שלה התדרדרה, ואיומי ביטחון מים מתקרבים מבניית סכר אתיופי על הנילוס נותרו ללא מענה במידה רבה — בעיות שמובארכ זיהה אך סירב להתעמת איתן בדחיפות מבנית כלשהי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דיפלומטיה זהירה
בענייני חוץ, מובארכ הוכיח את עצמו כמפעיל יציב יותר מאשר בבית. הוא הבטיח את החזרת חצי האי סיני מישראל ב-1982, תיקן בהדרגה את יחסי מצרים עם המדינות הערביות שדחו אותה לאחר הסכם השלום של סאדאת, שחזר את חברות מצרים בליגה הערבית עד 1991, והתחייב כוחות מצריים לקואליציה בהובלת ארה"ב במלחמת המפרץ 1990–91 — החלטה שחיזקה את הברית של וושינגטון עם קהיר גם כשהיא ניכרה פלגים מהציבור המצרי שחשד במערב.
שמונה עשר ימים
כאשר הפגנות בהשראת ההתקוממות של תוניסיה פרצו בקהיר ב-25 בינואר 2011, מובארכ העריך בצורה גרועה את האיום, לפי הערכות עכשוויות — גם כאשר הצבא שלו זיהה את המצב כחמור. תוך שמונה עשר ימים של הפגנות מתמשכות ברחבי המדינה, הכוחות המזוינים אילצו אותו לוותר על השלטון; הוא הוטס מקהיר לשארם א-שייח' ב-11 בפברואר 2011, מסיים עשרים ותשע שנים בתפקיד. זה היה בין האירועים החתומים של האביב הערבי, ואחת ההפגנות הברורות ביותר שמדינת ביטחון מושרשת היטב יכולה ליפול למחאה עממית מתמשכת, חסרת מנהיג ברובה.
משפט, זיכוי, מוות
מובארכ התמודד עם שנים של הליכים משפטיים לאחר הדחתו. הוא הורשע בתחילה ונידון למאסר עולם על הרג מפגינים במהלך ההתקוממות, פסק דין שבוטל מאוחר יותר בערעור; הרשעה נפרדת בשחיתות באה ב-2015; עד מרץ 2017 הוא זוכה מאשמות הרג המפגינים ושוחרר לחלוטין. הוא מת בבית חולים בקהיר ב-25 בפברואר 2020, בגיל תשעים ואחת, לאחר ניתוח.
מדוע חוסני מכונה גאון
יש מעט ברשומות המתועדות התומכות ב-"גאונות" במובן קונבנציונלי כלשהו, והמקורות מאשרים זאת ישירות: הערכות עכשוויות מתארות אותו כמנהל חסר השראה, אדם שהמיומנות המרכזית שלו הייתה הישרדות וסטאזיס ולא חזון או חדשנות. אם יש טיעון שניתן להעלות, הוא צר וטקטי — מפעיל מדינת ביטחון ש, עובד מירושה מקרית ומסוכנת של כוח לאחר התנקשות קודמו, פירק באופן שיטתי את הרשתות האיסלאמיסטיות הספציפיות שהרגו את סאדאת, שמר על השלום של מצרים עם ישראל שלם לאורך עשורים של תהפוכות אזוריות, והחזיק יחד מדינה שסועה ומאוכלסת במשך כמעט שלושה עשורים תוך שימוש בבחירות מזויפות, תקשורת מבוקרת, ומנגנון ביטחון שהוא הבין באופן אינטימי מהקריירה הצבאית שלו. זוהי מיומנות אמיתית, אם כי קודרת: המלאכה של שורד סמכותני ולא התובנה של מדינאי.
החשבון הכנה שהמקורות תומכים בו הוא לא מחמיא ולא מולבן. הוא "נחשב בדרך כלל לדיקטטור", הבחירות שלו נחשבו באופן נרחב למזויפות, וכוחות הביטחון שלו הסתמכו על עינויים ומעצר מונע נגד מתנגדים. הרפורמות המונעות על ידי קרן המטבע הבינלאומית של ממשלתו פגעו באזרחים העניים ביותר של מצרים בעוד הוא התעלם מהמשברים הדמוגרפיים והתשתיתיים שנבנו מתחת לשלטונו במשך שלושים שנה. חוסר המעש שלו, פרשנים טענו, עזר לפנות את הדרך לניצחון הבחירות של האחים המוסלמים ב-2012 — התוצאה בדיוק ששלושה עשורים של דיכוי נועדו למנוע. כל מיומנות טקטית שהחזיקה אותו בשלטון כל כך הרבה זמן לא הפיקה מוסדות מתמשכים המסוגלים לשרוד אותו.
מורשת
נפילתו של מובארכ ב-2011 הפכה לתמונה מגדירה של האביב הערבי — איש חזק שנראה קבוע שהופל בשמונה עשר ימים — אך המורשת העמוקה יותר היא של בעיות נדחות ולא פתורות. מצרים כיום ממשיכה להתמודד עם הלחץ הדמוגרפי, אי-השוויון הכלכלי, ואיומי ביטחון המים שמובארכ בילה שלושה עשורים בסירוב להתעמת איתם, קיפאון שמבקריו טוענים שמגדיר את שלטונו יותר מכל מעשה ממשל יחיד.