הרמן מלוויל: הגאון שמת נשכח
כשהרמן מלוויל מת בניו יורק ב-1891, הודעה קצרה בעיתון איייתה את שמו בטעות כ"הירם מלוויל" וזכרה אותו, במעורפל, ככותב הרפתקאות בים הדרומי ששתק מזמן. הרומן שאנו מחשיבים כיום לאחד ההישגים העליונים של הספרות האמריקאית, מובי דיק, נמכר בצורה גרועה, בלבל מבקרים, ויצא מהדפוס; מחברו בילה את שני העשורים האחרונים שלו כפקח מכס עלום שם ברציפי ניו יורק, כותב שירה שאף אחד לא קרא. סיפורו של מלוויל הוא המוזר ביותר בספרות האמריקאית: גאון שיצר יצירת מופת, צפה בעולם מתעלם ממנה, ומת כשהוא מאמין שהוא כישלון – רק כדי להיות מוכתר, דור לאחר מכן, בין בני האלמוות.
מהים אל הדף
השכלתו של מלוויל לא הגיעה מבתי ספר אלא מהאוקיינוס. נולד בניו יורק ב-1819 למשפחה שהייתה פעם משגשגת ונהרסה על ידי פשיטת הרגל ומותו של אביו, הוא עזב את הלימודים הפורמליים כנער ויצא לעבוד. בתחילת שנות העשרים לחייו הוא הפליג למסע ציד לווייתנים לאוקיינוס השקט, נטש את הספינה באיי מרקיז, חי בקרב הילידים, ונדד בים הדרומי לפני שחזר הביתה. הרפתקאות אלו העניקו לו הן את נושאי הכתיבה המוקדמים שלו והן את החומר העמוק ביותר שלו. ספריו הראשונים, טייפי ו-אומו, תיאורים בדיוניים של חוויות האי שלו, היו הצלחות פופולריות, ולזמן קצר מלוויל היה סופר צעיר ומפורסם המכונה "האיש שחי בקרב הקניבלים".
הלווייתן
אך שאיפותיו של מלוויל גדלו הרבה מעבר לרומנטיקה של מסעות. מעודד מידידותו עם נתניאל הות'ורן, לו הקדיש את הספר, הוא שפך את כל מה שהיה לו לתוך רומן על מסע ציד לווייתנים שיהיה גם מדיטציה עצומה על אלוהים, טבע, גורל, אובססיה וגבולות הידע האנושי. מובי דיק (1851) מספר על המצוד המונומניאקלי של קפטן אחאב אחר הלווייתן הלבן שקטע את רגלו, אך הוא מכיל בתוכו הכל: קטולוגיה ותיאולוגיה, קומדיה וטרגדיה, מונולוג שייקספירי ומדריך טכני, מספר בשם ישמעאל שהוא גם עד וגם פילוסוף. הוא עצום, מוזר, סוטה מהנושא ומהמם – ספר שמותח את צורת הרומן עד נקודת השבירה שלו במרדף אחר מה שלא ניתן לומר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקוראים והמבקרים של 1851 לא ידעו מה לעשות איתו. הספר נמכר בצורה גרועה, זכה לביקורות קטלניות או התעלמות, וסיים למעשה את הקריירה המסחרית של מלוויל. עבודתו הבאה הפכה אפלה וניסיונית יותר, והרחיקה את הקהל שלו עוד יותר. פייר היה אסון ביקורתי; הסיפור העגום והמבריק "בארטלבי הלבלר", עם הפקיד ש"היה מעדיף שלא", ו"בניטו סרנו" המצמרר הופיעו במגזינים ללא תשומת לב רבה. בשנות הארבעים לחייו, מלוויל הפסיק למעשה לכתוב פרוזה.
השתיקה הארוכה
בתשע-עשרה השנים האחרונות לחייו, מלוויל עבד בשקט כפקח מכס בניו יורק, עבודה שהחזיק כדי לפרנס את משפחתו לאחר שהספרות נכשלה. הוא המשיך לכתוב, אך בעיקר שירה, כולל שיר פילוסופי מסיבי על עלייה לרגל לארץ הקודש שאף אחד כמעט לא קרא. הוא לא היה מריר לחלוטין, אך הוא בהחלט היה מוזנח, אדם נשכח שעובד על הרציפים בזמן שהספר הגדול שלו מעלה אבק. בשנותיו האחרונות עבד על רומן קצר, בילי באד, מלח, משל רודף על תמימות וחוק שהשאיר לא גמור ולא מפורסם במותו. הוא לא יופיע עד 1924.
התחייה
ואז, בשנות ה-20 של המאה ה-20, קרה משהו מדהים. דור חדש של מבקרים וסופרים, שגילה מחדש את מלוויל סביב יובל המאה להולדתו, זיהה במובי דיק יצירת מופת מודרניסטית שהקדימה את זמנה בעשורים – השאפתנות שלה, העומק הסמלי שלה, התעוזה הצורנית שלה היו פתאום קריאים בצורה שלא היו לקוראים ויקטוריאניים. "תחיית מלוויל" הפכה כישלון נשכח לסופר אמריקאי מכונן, ומובי דיק עלה לראש הקאנון הספרותי, שם נשאר מאז. ההכרה שמלוויל השתוקק לה בחייו הגיעה שלושה עשורים לאחר מותו.
מדוע זה חשוב
הרמן מלוויל חשוב כי הוא כתב את אחד הרומנים השאפתניים והעמוקים ביותר בכל שפה, וכי סיפורו הוא המשל האולטימטיבי לחזון אמנותי שרץ מהר יותר מזמנו. הוא הושיט יד למשהו גדול מדי מכדי שבני דורו יוכלו לתפוס, והוא שילם על ההושטה הזו בקריירה שלו ובמוניטין שלו – ובכל זאת היצירה שרדה, מחכה, עד שהעולם הפך מסוגל לקרוא אותה. מובי דיק עומד כעת כאבן בוחן לגדולה ספרותית ומדיטציה עמוקה על אובססיה, טבע והרצון האנושי לחלץ משמעות מיקום אדיש.
הלקח העמוק יותר שלו הוא לקח קשה ומנחם עבור כל יוצר: שהכרה וערך אינם אותו דבר, ששוק ומורשת יכולים להוציא פסקי דין הפוכים, ושיצירה גדולה, ברגע שנוצרה, מחזיקה בסבלנות ארוכה יותר מחיי אדם. מלוויל מת משוכנע שהוא נכשל. הוא, למעשה, כתב משהו שיאריך ימים יותר מכל מה שהפיקו בני דורו המצליחים – הוכחה שגאונות היא לעיתים פשוט מוקדמת מדי, ושהאמנות האמיתית ביותר היא מסר בבקבוק, שהושלך אל הזמן.