הייאו מיאזאקי: המאסטר שהפך את האנימציה לאמנות

ילדה צעירה משוטטת לעולם נסתר של רוחות ואלים, שבו מכשפה גונבת את שמה והיא חייבת לעבוד בבית מרחץ עבור האלוהויות כדי לזכות בחזרה בהוריה ובזהותה. אין נבלים ברורים, אין שיעורים קלים, רק פליאה, פחד, חסד ואווירה של עומק חלומי. המסע המופלא זכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, הפך לסרט בעל ההכנסות הגבוהות ביותר בהיסטוריה היפנית באותה עת, והכריז לעולם את מה שיפן ידעה מזמן: שהייאו מיאזאקי הוא לא רק אנימטור גדול אלא אחד הקולנוענים הגדולים מכל סוג, ושאנימציה מצוירת ביד יכולה להיות עמוקה, יפה ורצינית כמו כל צורת אמנות עלי אדמות.

גאון של העולם המצויר ביד

הגאונות של מיאזאקי היא מוחלטת וייחודית. הוא הקולנוען הנדיר שהוא גם מאייר מאסטר, המצייר באופן אישי ומשכתב באובססיביות את הסטוריבורדים שמהם צומחים סרטיו, ומתעקש על אנימציה מצוירת ביד בעלת פירוט ויופי יוצאי דופן גם כשהתעשייה מיהרה לעבר מחשבים. כמייסד שותף של סטודיו ג'יבלי האגדי, הוא בנה, סרט אחר סרט, גוף עבודה – השכן שלי טוטורו, הנסיכה מונונוקה, הטירה הנעה, שירות המשלוחים של קיקי, המסע המופלא ועוד – שנמנה עם האהובים והמוערכים ביותר בכל הקולנוע. עולמותיו מרונדרים בעושר מוחשי שאף אנימטור אחר לא משתווה לו: הדרך שבה הרוח נעה דרך הדשא, האדים העולים מהאוכל, המשקל המדויק של ריצת ילד. הוא פרפקציוניסט של הדמיון, וסרטיו מרגישים חיים בדרך שאנימציה ממוחשבת משיגה לעיתים רחוקות.

אבל הגאונות האמיתית שלו טמונה עמוק יותר ממלאכת יד. מיאזאקי מספר סיפורים שלא כמו אף אחד אחר באנימציה. סרטיו מסרבים באופן שגרתי למוסכמות הבידור לילדים: יש להם יקומים מוסריים מורכבים ללא נבלים טהורים, גיבורות צעירות חזקות ובעלות תושייה במרכזם, יראת כבוד עמוקה לטבע, ונכונות לאמץ עמימות, מלנכוליה ושקט. הוא סומך על ילדים עם עומק רגשי ופילוסופי אמיתי, והוא סומך על מבוגרים שימצאו פליאה. עבודתו נגישה בבת אחת לילד קטן ועשירה ללא קץ לצופה מבוגר, איזון שכמעט אף קולנוען אחר לא השיג.

טבע, שלום והלב האנושי

לאורך סרטיו של מיאזאקי רצים הנושאים הגדולים שמסמנים אותו כאמן בעל מצפון. כפעיל סביבה נלהב, הוא חוזר שוב ושוב על הקשר בין האנושות לעולם הטבע, ומתאר את הטבע כקדוש, עוצמתי ופצוע על ידי תאוות בצע אנושית – בצורה האפית ביותר ב-הנסיכה מונונוקה, עם מלחמתה הטרגית בין הציוויליזציה התעשייתית לרוחות היער. כפציפיסט מושבע, שעוצב על ידי ילדותו ביפן מוכת המלחמה, הוא מתאר את האימה והטיפשות של המלחמה מבלי לעשות דמוניזציה לבני אדם בודדים. סרטיו מלאים במעוף, במכונות מרונדרות להפליא, בבנות חזקות ובבנים עדינים, באוכל ובהנאות ביתיות קטנות – חזון של החיים כמשהו יקר, שביר ושראוי להגן עליו.

מיאזאקי מפורסם גם ביושרה האמנותית הבלתי מתפשרת שלו. הוא עובד בעוצמה נזירית, "פרש" וחזר מספר פעמים כי הוא לא יכול להפסיק ליצור, ומסרב להתפשר על חזונו למען מסחר – כשהוא מסרב באופן מפורסם להשתתף בטקס האוסקר עבור המסע המופלא במחאה על מלחמה. בשנות השמונים לחייו, הוא הפיק את הילד והאנפה, יצירת מופת מאוחרת ואישית מאוד שזיכתה אותו בפרס אוסקר שני, מה שמוכיח שהגאונות שלו לא דהתה.

אוצר עולמי

מיאזאקי שינה את התפיסה העולמית של האנימציה. לפניו, רוב העולם ביטל את האנימציה כבידור לילדים; סרטיו, שזכו לחיבוק מצד קהלים ומבקרים בכל מקום וזכו לתמיכה בחו"ל על ידי מעריצים כולל האנימטורים הגדולים של פיקסאר, הוכיחו שהצורה יכולה לשאת את מלוא כובד המשקל של האמנות. הוא הפך את סטודיו ג'יבלי לשם נרדף לאיכות ופליאה, והדמויות שלו – רוח היער העדינה טוטורו מעל הכל – הפכו לאייקונים אהובים ברחבי כדור הארץ.

מדוע זה משנה

הייאו מיאזאקי משנה כי הוא העלה את האנימציה לאחת מצורות האמנות הגדולות של התקופה ויצר כמה מהסרטים האהובים והאנושיים ביותר שנעשו אי פעם. באמצעות עשורים של שליטה קפדנית ומצוירת ביד, הוא הוכיח שאנימציה יכולה להיות עמוקה, יפה, רצינית מבחינה מוסרית ומרגשת באופן אוניברסלי, והוא נתן לעולם גוף עבודה שילדים ומבוגרים כאחד יוקירו במשך דורות.

המתנה העמוקה יותר שלו היא חזון החיים שמפיח חיים בכל מה שהוא מצייר: יראת כבוד לטבע, כמיהה לשלום, עדינות כלפי הילדות ותחושת פליאה בלתי נדלית מהיופי הרגיל של העולם. מיאזאקי הוא הגאון שצייר ביד, פריים אחר פריים, תחינה להוקיר את העולם החי ואחד את השני – ובכך הוא הפך לא רק למאסטר של האמנות שלו אלא לאחת הנשמות הגדולות שלה.