הארוקי מורקמי: הסופר ששמע את הרעיון במשחק בייסבול
זה היה אחר צהריים באפריל 1978, וצעיר שניהל בר ג'אז בטוקיו שכב על הדשא באצטדיון בייסבול, צופה בקבוצת יאקולט סוואלוס. חובט אמריקאי בשם דייב הילטון חבט דאבל נקי, ובצליל הקטן והרגיל של המחבט פוגש את הכדור, הארוקי מורקמי הרגיש שמשהו מגיע – ודאות פתאומית ובלתי מוסברת שהוא יכול לכתוב רומן. הוא מעולם לא כתב סיפורת. באותו לילה הוא התחיל. השכנוע שהגיע משום מקום, מרגע של תשומת לב טהורה ליומיום, יהפוך לחתימה של כל מה שכתב: התחושה שהיוצא דופן מסתתר בתוך הרגיל, ומחכה.
שנות בר הג'אז
לפני שהיה סופר, מורקמי היה מאזין. הוא ואשתו יוקו ניהלו מועדון ג'אז קטן בשם "פיטר קאט" בטוקיו לאורך שנות ה-70, ומוזיקה – ג'אז מעל הכל, אך גם הביטלס, מוזיקה קלאסית ורוק – הפכה לארכיטקטורה העמוקה של הפרוזה שלו. הוא כותב כפי שמוזיקאי ג'אז מאלתר: קצב יציב שנקטע על ידי סולואים מוזרים, סטנדרטים מוכרים שמתכופפים למשהו חלומי. המשפטים שלו פשוטים באופן מטעה, כמעט שטוחים, ומתוך המשטח הרגוע הזה הוא מעלה באוב חתולים מדברים, גברים שיורדים לבארות, ירחים מקבילים ועולמות שמשתחררים בשקט מהעוגן שלהם.
הרומן הראשון ההוא, שמע את הרוח שרה, זכה בפרס לסופרים חדשים. אבל זה היה יער נורווגי ב-1987 – סיפור עדין ומלנכולי על אהבה ואובדן בקרב סטודנטים – שהתפוצץ. הוא נמכר במיליוני עותקים ביפן והפך את מורקמי לסוג של סלבריטאי ספרותי שלא יכול היה עוד להסתובב בחופשיות בארצו. שלא בנוח עם התהילה, הוא עזב, חי וכתב בחו"ל באירופה ובארצות הברית, נקודת מבט של אאוטסיידר שחידדה את חזונו על מולדתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שני העולמות
הגאונות המרכזית של מורקמי היא הגבול שהוא ממשיך לחצות: הקו בין העולם הער לעולם שני, נסתר, שנמצא ממש מתחתיו. ב-קורות הציפור המכנית, אדם שמחפש חתול אבוד יורד להיסטוריה של אלימות ולעולם תחתון אליו מגיעים דרך קרקעית של באר יבשה. ב-קפקא על החוף, דגים נופלים מהשמיים וזקן מדבר עם חתולים. ב-1Q84, אישה יורדת במדרגות חירום מכביש מהיר בטוקיו ומופיעה בעולם שונה במקצת עם שני ירחים. אלו אינן בריחות מהמציאות אלא מנהרות עמוקות יותר לתוכה – אל הבדידות, הזיכרון, התשוקה והפצעים שלא הגלידו שאנשים נושאים.
מה שהופך את המוזרות לנסבלת, ואף מנחמת, הוא הרגילות שמקיפה אותה. הגיבורים של מורקמי מבשלים ספגטי, מגהצים חולצות, מאזינים לתקליטים ורצים. הוא כתב שהמשמעת של חייו – הוא רץ למרחקים ארוכים מסור שהשלים מרתונים רבים – אינה ניתנת להפרדה מהמשמעת של הסיפורת שלו. הוא מתייחס לכתיבת רומנים כאל סיבולת: לקום מוקדם, לכתוב מספר קבוע של עמודים, לרוץ, לישון, לחזור על כך. התוכן החלומי נשען על יסוד של שגרה נזירית.
גשר בין תרבויות
מורקמי הוא גם אחד המתרגמים הספרותיים החשובים ביפן, לאחר שתרגם את פ. סקוט פיצג'רלד, ריימונד קארבר, ג'. ד. סלינג'ר וטרומן קפוטה ליפנית. התנועה הדו-כיוונית הזו – ספיגת קולות אמריקאיים, ייצוא קול יפני – עזרה להפוך אותו לסופר הנדיר שמרגיש ילידי לקוראים בכל מקום. הדמויות שלו שותות וויסקי ומצטטות מוזיקה מערבית, אך הכאב שמתחת הוא אוניברסלי. הוא בנה מחדש ביעילות את התדמית העולמית של הספרות היפנית, כשהוא מחליף את הקלאסיציזם המאופק שקוראים מערביים רבים ציפו לו במשהו חסר מנוחה, אורייני-פופ ועכשווי.
מדוע זה משנה
הארוקי מורקמי משנה כי הוא גרם לספרות יפה להרגיש כמו סוד אינטימי שמשותף למיליוני זרים בבת אחת. מתורגם ליותר מחמישים שפות, הוא נקרא על ידי אנשים שכמעט לא מסכימים על שום דבר אחר, והקוראים שלו מתארים את אותה תחושה פרטית: שהוא כותב על הבדידות הספציפית בתוך חייהם שלהם. הוא לקח את הטכניקות של האוונגרד – ניתוק, סוריאליזם, מסתורין לא פתור – והפך אותן לעדינות ונגישות במקום למרתיעות.
אותו אחר צהריים באצטדיון הבייסבול הפך לאחד מסיפורי המקור האהובים על הספרות כי הוא לוכד את כל הפילוסופיה שלו בתמונה אחת: אדם שנותן תשומת לב קרובה לרגע רגיל, ומוצא דלת פתוחה בתוכו. מורקמי בילה את הקריירה שלו בהליכה דרך הדלת הזו ודיווח בחזרה, והוא שכנע את העולם שהקרום בין היומיום למופלא דק יותר ממה שאנחנו חושבים.