הוקון כריסטי: חיים שלמים של קריאת כנסיות עץ
בשנת 2009, בהיותו בן שמונים ושבע, פרסם הוקון כריסטי ספר על כנסיית אורנס (Urnes stavkirke). הוא החל לחקור את אדריכלות הכנסיות הנורווגית בשנת 1950. חמישים ותשע שנים על נושא אחד אינן קריירה; הן סוג של מסירות, והן הניבו את התיעוד המלא ביותר שמדינה אירופית כלשהי מחזיקה על מבני הדת שלה מימי הביניים. כאשר הלך לעולמו בדצמבר שלאחר מכן, הסקר שהחל עדיין נמשך.
בנו של פרובוסט
כריסטי נולד ב-30 באוגוסט 1922 בננסטד (Nannestad) שבמחוז אקרסהוס, בנם של הרטוויג קספר כריסטי (Hartvig Caspar Christie), פרובוסט בכנסיית נורווגיה שחי בין השנים 1893–1959, ואליזבת תיאודורה סטאבל (Elisabeth Theodora Stabell), שחיה בין השנים 1898–1977. גדילה במשק בית דתי באזור הכפרי של אקרסהוס משמעותה הייתה גדילה בצל כנסיות הקהילה, והאדם שבילה שישים שנה בתיעודן התחיל את דרכו כשהוא חי בצל אחת מהן.
הוא סיים את לימודיו במכון הטכנולוגי הנורווגי בטרונדהיים בשנת 1949, בהכשרה כאדריכל. בעודו סטודנט עבד כעוזר לגרהרד פישר (Gerhard Fischer), הארכיאולוג והיסטוריון המבנים שהיה אז הסמכות הנורווגית המובילה בנושאי מבני אבן ועץ מימי הביניים. חניכות זו קבעה את הכיוון של כל מה שבא אחריה: כריסטי למד לגשת למבנה כאל מסמך פיזי שיש לחפור ולקרוא, ולא כאל עיצוב שיש להעריץ.
הדירקטוריון
משנת 1950 הוא שימש כיועץ להיסטוריה של מבנים וחוקר במנהל הנורווגי למורשת תרבותית, הריקסאנטיקווארן (Riksantikvaren). הוא הפך לעתיקן שם בשנת 1970 ופרש בשנת 1991 – ארבעים ואחת שנים באותו מוסד. הפרישה בקושי קטעה את עבודתו; בשנת 1994 הוא קיבל משרה כחוקר במכון הנורווגי לחקר המורשת התרבותית.
כנסיות נורווגיה
מפעל חייו המרכזי החל בשנה שבה הצטרף למנהל, והוא עשה זאת עם אשתו. סיגריד מארי כריסטי (Sigrid Marie Christie), שנולדה ב-18 באפריל 1923, השלימה תואר שני בהיסטוריה של האמנות באוניברסיטת אוסלו ב-1949; היא הייתה חוקרת בין השנים 1950–1970, קיבלה את הדוקטורט שלה ב-1974, עבדה בארכיון הלאומי משנת 1970 וערכה במשותף את לקסיקון האמנים הנורווגים בין השנים 1978–1986. משנת 1950 עבדו השניים יחד על ההיסטוריה של אדריכלות הכנסיות הנורווגית, ומעל לכל על כנסיות העץ.
התוצאה הייתה Norges Kirker – כנסיות נורווגיה – סקר שיטתי שנערך כנסייה אחר כנסייה, אזור אחר אזור. תרומתם של בני הזוג כריסטי כללה שבעה כרכים המכסים את אסטפול (Østfold), אקרסהוס ובוסקרד (Buskerud), כאשר הראשון הופיע ב-1959 וכרכים נוספים ב-1969. זוהי עבודה מלומדת שכמעט לא נוסתה במקומות אחרים: לא היסטוריה סלקטיבית של המבנים החשובים, אלא מלאי מקיף של כולם, כאשר כל אחד מהם נמדד, תוארך, תואר והושם בהקשרו. סיגריד נפטרה ב-16 במאי 2004.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריאת עץ
לצד הסקר הגיעו הספרים הפרשניים. Middelalderen bygner i tre – מבני ימי הביניים בעץ – הופיע בשנת 1974. Stavkirkene, על כנסיות העץ עצמן, הופיע בעקבותיו בשנת 1981. Urnes stavkirke חתם את הסדרה בשנת 2009.
כנסיית העץ היא אובייקט מחקר מוזר ותובעני. מדובר במבני עץ, שחלקם מתקרבים לגיל תשע מאות שנים, אשר תוקנו, הועתקו, הורחבו, פורקו ושוחזרו פעמים כה רבות עד שכמעט שום דבר בהם אינו מקורי באופן פשוט. קריאת מבנה כזה משמעותה הבחנה בין קורה מהמאה ה-12 לבין החלפה מהמאה ה-17 על פי סוג החיבור, סימני כלי העבודה והבלאי – ארכיאולוגיה הנערכת על עץ עומד. כריסטי היה ארכיאולוג לא פחות מאשר אדריכל, וזו המיומנות שהעבודה דרשה.
כיבודים
ההכרה הצטברה: אביר מדרגה ראשונה של מסדר סנט אולב, מדליית גרוש (Grosch), מדליית אורנס ופרס אירופה נוסטרה (Europa Nostra), שאותו חלק עם ארנה ברג (Arne Berg). הציטוט המשותף כיבד את שני הגברים "על תרומתם המשלימה להבנת אדריכלות העץ החקלאית והכנסייתית של ימי הביניים בסקנדינביה" – ברג עבור מחקרו בן ששת הכרכים על בתי עץ נורווגיים מימי הביניים ומבני חווה טרום-תעשייתיים, וכריסטי עבור החצי הכנסייתי של אותו עולם. אירופה נוסטרה זקפה לזכותו את עיצוב ההבנה של אדריכלות העץ הנורווגית באופן רחב, עם מומחיות מיוחדת בעיצוב כנסיות עץ, וציינה כי Norges kirker השפיע באופן משמעותי על האופן שבו חוקרים תופסים את המורשת האמנותית הנורווגית. הוא גם הדגיש משהו שפחות ניתן למדידה: שהוא טיפח קשרים אקדמיים ברחבי אירופה.
הוא הלך לעולמו ב-14 בדצמבר 2010 ונקבר בכנסיית אולרן (Ullern) באוסלו.
מדוע הוקון מכונה גאון
זהו מקרה שבו יש להשתמש במילה בזהירות או לא להשתמש בה כלל, מכיוון שהכישרון של כריסטי לא היה מסוג הכישרונות שמייצרים הבזק של תובנה. הוא לא עיצב אף מבנה ולא הציע שום תיאוריה גדולה. מה שהיה לו הוא יכולת יוצאת דופן לתשומת לב מתמשכת, מדויקת ולא זוהרת – ומיומנות טכנית ספציפית שמעט מאוד אנשים רוכשים אי פעם.
מיומנות זו היא קריאת עץ שעבר שינויים. כנסיית עץ היא פלימפססט: תשע מאות שנים של תיקונים, החלפות ושחזורים המונחים בשכבות על מסגרת מקורית שעשויה לשרוד רק בשברים. לקבוע מהו ימי-ביניימי ומה לא, באמצעות נגרות, סימני כלי עבודה, עיבוד עץ ובלאי, היא דיסציפלינה פורנזית הדורשת הבנה מבנית של אדריכל ומשמעת ראייתית של ארכיאולוג. כריסטי החזיק בשתיהן, והחיל אותן על כל כנסייה בשלושה מחוזות נורווגיים.
הטענה האחרת נוגעת לקנה המידה של התפיסה. Norges kirker הוא סקר שנועד להאריך ימים מעבר למחבריו – פרויקט תשתית אקדמי, שהחל ב-1950 ועדיין לא הסתיים כאשר הלך לעולמו שישים שנה מאוחר יותר. הבחירה להקדיש חיים לכך, ולא לספרים פרשניים שיוצרים מוניטין, היא שיפוט לגבי מה שבאמת משרת את הידע. חבר השופטים של אירופה נוסטרה קיבל בדיוק את ההחלטה הזו לטובתו.
טיעון הנגד הכנה הוא שמדובר בחריצות ברמה יוצאת דופן ולא במקוריות. כריסטי פעל במסורת שירש מגרהרד פישר, על מודל של מלאי לאומי ששימש במקומות אחרים באירופה, ומסקנותיו עשו רוויזיה בתחום ולא ביצעו בו מהפכה. הכבוד שהוא זכה לו הוא נורווגי ואירופי ולא עולמי. שום דבר שכתב לא שינה את הדרך שבה מישהו מחוץ להיסטוריה של הבנייה הסקנדינבית חושב. קרא לזה מומחיות, והתיאור מחזיק מעמד; קרא לזה גאונות, ואתה מותח את המילה כדי שתכסה סגולה נדירה יותר – הנכונות להיות יסודי במשך שישים שנה.
מורשת
כנסיות העץ של נורווגיה הן כיום בין מבני העץ הנחקרים ביותר בעולם, והן נחקרות על יסודות שכריסטי הניח. כל החלטת שימור המתקבלת לגביהן נשענת על הסקר שהוא וסיגריד החלו בשנת 1950 ועל הכרכים שפרסמו לאורך חמישה עשורים. ספרו האחרון, על אורנס, נכתב כאשר היה בסוף שנות השמונים לחייו על מבנה שהכיר את רוב חייו – סיום הולם לחוקר שכל שיטתו הייתה להמשיך להסתכל על אותו דבר עד שחשף את מה שידע.