חאפז: לשון הנסתר
באיראן יש ספר שמונח לצד הקוראן בבתים רבים, ובלילות מסוימים — היפוך החורף, השנה החדשה — משפחות פותחות אותו באקראי וקוראות את השורה שאצבען מוצאת, מתוך אמון שהיא תענה על השאלה שבלבם. הספר הוא הדיואן של חאפז, והמנהג, פאל-י חאפז, נמשך מאות שנים. אף משורר אחר בכל שפה לא מיועץ כאורקל על ידי אומה שלמה. הפרסים מכנים אותו לסאן אל-ע'ייב — לשון הנסתר.
הילד ששינן את ספר האל
ח'ואג'ה שמס א-דין מוחמד נולד בשיראז, במחוז פארס שבדרום פרס, בסביבות 1315. העיר הייתה מפורסמת בשני דברים שיגדירו אותו: הגנים שלה והלמידה שבה. המסורת גורסת שהוא עבד כצעיר — יש דיווחים שאומרים במאפייה — תוך שהוא רודף אחר השכלה דתית קפדנית. הוא שינן את כל הקוראן, לפי הדיווחים בארבע-עשרה דקלומים שונים, וההישג העניק לו את שם העט שלו: חאפז, 'המשנן', 'השומר'. זהו תואר שנושאים בדרך כלל חוקרי קוראן. העובדה שהאדם שנשא אותו יהפוך למשורר היין והאהבה הגדול ביותר בשפה הפרסית היא הפרדוקס שבמרכז כל מה שכתב.
שיראז: גן, חצר וטברנה
חאפז חי כמעט את כל חייו בשיראז, לאורך עשורים של תהפוכות פוליטיות כששליטי שושלות האינג'ו והמוזפרידים עלו ונפלו סביבו. הוא הכיר את חסות החצר — הוא מזוהה מעל הכל עם תקופת שלטונו של השאה שוג'אע — והוא הכיר את נסיגתה; שיריו מנצנצים גם בהכרת תודה וגם באירוניה פצועה כלפי בעלי הכוח. כששליט הפוריטני מובאריז א-דין סגר את טברנות היין של שיראז, חאפז התאבל בחרוזים; כשהטברנות נפתחו מחדש תחת השאה שוג'אע, הגזלים שלו נצצו. מתוך העולם הזה — גן הוורדים, החצר, הטברנה, המסגד — הוא בנה שירה שבה כל הארבעה הם נוף אחד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הגזל המשוכלל
הגזל — שיר לירי של בדרך כלל שבעה עד חמישה-עשר זוגות חרוזים, שכל אחד מהם מסתיים באותו חרוז ופזמון — תורגל בפרסית מאות שנים לפני חאפז, על ידי מאסטרים גדולים כמו סעדי ורומי. חאפז שכלל אותו. הגאונות שלו טמונה בעמימות מכוונת ונוצצת: היין בשיריו הוא בו-זמנית המשקה האסור של הטברנה והשיכרון של אהבה אלוהית; האהובה היא יופי בשר ודם ופני האל; המטיף הצבוע והסופי המזויף משופדים באותה נשימה שמתוודה על דרכו המפותלת של המשורר. כל זוג חרוזים בנוי כמו תכשיט — מבקרים פרסים מדברים על ה-סאהל-י מומתנע שלו, ה'פשטות הבלתי ניתנת לחיקוי' שמסתירה מלאכת מחשבת בלתי אפשרית. כמה מאות גזלים שרדו, שנאספו לאחר מותו לדיואן.
הקול הכפול הזה — קדוש וחילוני המסרבים להיפרד — הפך את שירתו לחיה באופן קבוע. האדוקים קוראים אותו כמיסטיקן; בני העולם קוראים אותו כחוגג של הנאה; החכמים קוראים אותו כשניהם, ומבינים שהסירוב לבחור הוא העניין.
אור שחצה את העולם
חאפז מת בשיראז בסביבות 1390 ונקבר בגני מוסאלה ליד נחל רוכנאבאד, מקומות ששיריו שלו הפכו למפורסמים. קברו, ה-האפזייה, שנבנה מחדש וקושט לאורך המאות, נותר אחד המונומנטים המתויירים ביותר באיראן — מקום שבו עולי רגל עדיין נוגעים במצבת האלבסטר ומדקלמים את שורותיו.
חייו שלאחר המוות בספרות העולם הם יוצאי דופן כשלעצמם. ב-1814 הגיע התרגום הגרמני של הדיואן שלו לידי יוהאן וולפגנג פון גתה, אז הסופר המפורסם ביותר באירופה. גתה היה המום — הוא כינה את חאפז 'תאומו' — וענה לו לאורך ארבע מאות שנים עם ה-'דיואן מערב-מזרח' (1819), אבן דרך בשירה האירופית שנכתבה כמחווה גלויה. באמריקה, ראלף וולדו אמרסון תרגם את חאפז מגרסאות גרמניות והכריז עליו כמשורר של משוררים. דרך גתה ואמרסון, קולה של שיראז מהמאה ה-14 נכנס לזרם הדם של הספרות המערבית.
מדוע זה משנה
לא ניתן לייחס מנת משכל לאדם שנולד בסביבות 1315, ואף אחת לא נטענת כאן. המדד של חאפז הוא אחר: שליטה מוחלטת בטקסט קדוש, שליטה מוחלטת בצורה פואטית, וחזון שמיזג ביניהם — מוח שיכול להחזיק יראת כבוד ומרד, אלוהים והענב, בשורה אחת מבלי לשבור אותה. שש מאות שנה לאחר מכן, האומה שלו עדיין שואלת את ספרו שאלות ומאמינה בתשובותיו. ייתכן שאין הוכחה גדולה יותר לגאונות ספרותית מזו.