גוסטב השלישי (Gustav III) מלך שוודיה: המלך שביים את ההפיכה של עצמו
עם שחר ב-19 באוגוסט 1772, כינס מלך שוודיה מאתיים קצינים בארסנל של סטוקהולם (Stockholm) וביקש מהם לסכן את חייהם עבור מלוכה שעל הנייר בקושי הייתה קיימת עוד. עם רדת הלילה הוא כבר החזיק בה. תקופת מלכותו של גוסטב השלישי, שנמשכה עשרים שנה, שילבה שלטון אבסולוטי עם רפורמות של עידן הנאורות, תיאטרון לאומי עם צבא לאומי, והסתיימה, כראוי לאדם שכתב דרמות משלו, בכדור של מתנקש רעול פנים בנשף מסכות.
נסיך שגדל בתוך תככים
גוסטב נולד בסטוקהולם ב-24 בינואר 1746, בנם הבכור של המלך אדולף פרדריק (Adolf Frederick) והמלכה לואיזה אולריקה (Louisa Ulrika) מפרוסיה, אחותו של פרידריך הגדול. חינוכו היה מכוון בצורה יוצאת דופן: לאחר תקופה עם אומנת, הוא הועמד תחת חסותם של המדינאים קרל גוסטף טסין (Carl Gustaf Tessin) וקרל פרדריק שפר (Carl Fredrik Scheffer), כאשר המשורר וההיסטוריון אולוף פון דאלין (Olof von Dalin) מעצב את טעמו הספרותי. הוריו, שחשו אי-נחת תחת חוקה שהפכה את הכתר לסמל בלבד, לימדו אותו גם לחשוד במורים שמינה הריקסדאג (Riksdag) – התלמדות בתככים ששירתה אותו היטב בהמשך. הוא נישא לסופיה מגדלנה (Sophia Magdalena) מדנמרק ב-1766, איחוד פוליטי ומתוח מבחינה אישית, שבכל זאת הוליד בסופו של דבר יורש, גוסטב אדולף (Gustav Adolf), בתוך שמועות חצר מתמידות על מימוש הנישואין ועל קשריו של גוסטב עם אנשי חצר כגון אקסל פון פרסן (Axel von Fersen).
ירושת כתר חסר סמכויות
גוסטב עלה לכס המלוכה ב-12 בפברואר 1771, לשוודיה שנשלטה לא על ידי מלכים אלא על ידי סיעות פרלמנטריות יריבות – סיעת ה"כובעים" (Hats) האריסטוקרטית-מיליטריסטית וסיעת ה"כובעים" (Caps) הנתמכת על ידי האיכרים והכמורה – תחת השיטה החוקתית שהיסטוריונים מכנים "עידן החירות". ב-21 ביוני 1771, תוך שבירת מנהג של מאה שנה, הוא נאם בפני הריקסדאג בשוודית ולא בצרפתית, והציע את עצמו כמתווך מעל לסיעות. הסיעות התעלמו ממנו. משוכנע ששיתוק מתמשך יהפוך את שוודיה לגרורה של רוסיה, שקיסריתה יקטרינה הגדולה (Catherine the Great) מימנה בחשאי את ה"כובעים", הגיע גוסטב למסקנה שפיוס אינו אפשרי והחל לתכנן כיצד להשיב לעצמו את הכוח.
המהפכה של 1772
ההפיכה בוצעה בדיוק תיאטרלי. יעקב מגנוס ספרנגטפורטן (Jacob Magnus Sprengtporten) הבטיח את המבצר הפיני של סוואבורג (Sveaborg); יוהאן כריסטופר טול (Johan Christopher Toll) עורר מרד בסקונה (Scania) וכבש את כריסטיאנסטאד (Kristianstad); אחיו של גוסטב, קרל, גייס חילות מצב בדרום. ב-19 באוגוסט 1772, גוסטב אסף את קציניו וקרא ישירות למלכים-הלוחמים של שוודיה: "אם תלכו אחריי, בדיוק כפי שאבותיכם הלכו אחרי גוסטב ואסה (Gustav Vasa) וגוסטבוס אדולפוס (Gustavus Adolphus), אזי אסכן את חיי ודמי עבורכם ועבור הצלת המולדת". הם הסכימו פה אחד. בתוך יומיים מועצת המלוכה נעצרה, הצי אובטח, והריקסדאג המבועת אישר פה אחד מכשיר ממשל חדש שהשיב סמכות מלכותית נרחבת. גוסטב עצמו כינה זאת "מהפכה למען חירותה העתיקה של המדינה" – ביטוי שתפס הן את אמונתו הרפורמיסטית הכנה והן את האירוניה שחירותו נקנתה על חשבון חירותם של אחרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אוטוקרט נאור
מה שבא לאחר מכן היה פחות חזרה לאבסולוטיזם הישן ויותר תוכנית למודרניזציה מלמעלה. גוסטב ביטל עינויים משפטיים, הגביל בחומרה את עונש המוות לפשעים חמורים כגון רצח, וניהל חקירות שחיתות שהגיעו אפילו לבתי המשפט העליונים של המדינה. הוא הרחיב את חופש העיתונות ב-1774 והרחיב, אם כי באופן חלקי, את הסובלנות כלפי קתולים ויהודים. הוא ליברל את סחר הדגנים ב-1775 וערך רפורמה במטבע ב-1776, אם כי מונופול ממשלתי על משקאות חריפים שהוטל באותה שנה התגלה כלא פופולרי עד כדי כך שננטש עד 1786. בשנת 1784 הוא סחר בזכויות מסחריות שוודיות בגטבורג (Gothenburg) תמורת האי הקריבי סנט-ברתלמי (Saint-Barthélemy), שבירתו, גוסטביה (Gustavia), עדיין נושאת את שמו ושרווחיה היו קשורים לסחר העבדים ששוודיה עוד קיימה אז. בשנת 1777 הוא הפך לראש המדינה הנייטרלי הראשון שהכיר בעצמאות אמריקה.
בונה התרבות הלאומית
הפרויקט הגדול השני של גוסטב היה התרבות השוודית הגבוהה עצמה. הוא ייסד את האקדמיה השוודית (Swedish Academy), הקים את האופרה המלכותית השוודית (Royal Swedish Opera) ב-1773 ואת התיאטרון הדרמטי המלכותי, עיצב לבוש לאומי שוודי שנלבש בחצר משנת 1778 עד 1792, ויצר את מסדר ואסה (Order of Vasa) כדי להוקיר הישגים בחקלאות, כרייה ומסחר. הוא הזמין יצירות מהמלחינים יוהאן גוטליב נאומן (Johann Gottlieb Naumann), גאורג יוזף פוגלר (Georg Joseph Vogler) ויוזף מרטין קראוס (Joseph Martin Kraus), והיה בעצמו מחזאי פעיל שהדרמות ההיסטוריות שלו הועלו בתיאטרון שלו – תקופה ששבדים עדיין מכנים "העידן הגוסטביאני". זה היה מעשה מכוון של בניית אומה: תרבות חצר בשפה הלאומית, שנועדה להעניק למלוכה המשוחזרת לגיטימציה שרובים לבדם לא יכלו לספק.
מלחמה עם רוסיה והפיכה שנייה
ביוני 1788, כשרק רוסיה מוסחת במלחמה נגד העות'מאנים, תקף גוסטב כדי להחזיר שטחים בבלטי שאבדו עשורים קודם לכן – מלחמה שפתח בה באופן שנוי במחלוקת, ללא הסכמה חוקתית של הריקסדאג. הדבר עורר את "קנוניית אנאלה" (Anjala Conspiracy), שבה קצינים פינים ממורמרים ניסו לנהל משא ומתן לשלום נפרד עם יקטרינה הגדולה. גוסטב שרד את המרד, ולאחר מכן השתמש בגל הכעס האנטי-אריסטוקרטי שזה יצר כדי להעביר את "חוק האיחוד והביטחון" (Union and Security Act) של 1789, ששלל את רוב זכויות היתר של האצולה הנותרות וריכז סמכות נוספת בכתר – ההפיכה השנייה שלו בשבע-עשרה שנים, הפעם נגד האצולה שלו. הניצחון הימי המכריע של שוודיה בסוונסקסונד (Svensksund) ב-9 ביולי 1790, שבו איבד הצי הרוסי כשליש מספינותיו ו-7,000 איש, כפה שלום נוח בוורלה (Värälä) חודש לאחר מכן.
מוות בנשף מסכות
האצולה מעולם לא סלחה על "חוק האיחוד והביטחון". בחורף 1791–92, חוג של אריסטוקרטים – כולל יעקב יוהאן אנקרסטרם (Jacob Johan Anckarström), אדולף ריבינג (Adolph Ribbing), קלאס פרדריק הורן (Claes Fredrik Horn) וקרל פרדריק פקלין (Carl Fredrik Pechlin) – קשרו קשר להרוג אותו. גוסטב קיבל אזהרה אנונימית אך התעלם ממנה כעניין שבשגרה. בליל ה-16 במרץ 1792, בנשף מסכות בתוך בית האופרה המלכותי שלו, ירה בו אנקרסטרם במסדרון. "Aï, je suis blessé", אמר גוסטב בצרפתית – "אוי, אני פצוע" – ונשאר עומד מספיק זמן כדי לתת פקודות להשבת הסדר. הפצע הזדהם. הוא מת שלושה עשר ימים לאחר מכן, ב-29 במרץ 1792, בגיל 46, כשמילותיו האחרונות היו לפי הדיווחים בקשה שקטה בשוודית למנוחה קלה. ורדי ביסס מאוחר יותר את האופרה "נשף המסכות" (Un ballo in maschera) על הרצח.
מדוע גוסטב השלישי מכונה גאון
התווית, כאשר היא מיושמת על גוסטב, נשענת על מדינאות ובימוי יותר מאשר על אינטלקט טהור: ה"גאונות" היא טקטית ותיאטרלית – היכולת לקרוא חדר של מעמדות עייפים ומפולגים ולהשתלט עליו בבוקר אחד ללא שפיכות דמים, ואז לעשות זאת שוב כעבור שבע-עשרה שנים נגד אויב אחר. מיומנותו הייתה בתזמון, בסמליות ובהצגה עצמית: זימון רוחו של גוסטב ואסה כדי להניע קצינים לבגידה, פנייה לריקסדאג בשוודית כדי לאותת על סוג חדש של מלכות, ייסוד בית אופרה ואקדמיה כדי לגרום לסמכותו להרגיש כמו רנסאנס תרבותי ולא כהשתלטות על הכוח. זו גאונות של ביצוע ואלתור פוליטי, לא של רעיונות שהוא יצר – הרפורמות שלו בעידן הנאורות התבססו על רעיונות רווחים ברחבי אירופה. הטיעון הנגדי ההגון הוא משמעותי: מלחמתו ב-1788 נוהלה באופן בלתי חוקי על פי חוקת ארצו, שלטונו השתיק את העיתונות שאותה התיימר לשחרר, ורכישתו הקריבית הרווחית הייתה כרוכה בעבדות. הוא היה, לכל היותר, טקטיקן כוח מבריק שהלביש אוטוקרטיה בלשון החירות.
מורשת
ההתנקשות בגוסטב עוררה עוצרות עבור בנו הצעיר ואוטוקרטיה גוסטביאנית שנמשכה עד 1809, אז הפיכה נוספת נגד גוסטב הרביעי אדולף (Gustav IV Adolf) ביססה סופית את עליונות הפרלמנט. מה שנשאר בצורה ברורה יותר הוא התשתית התרבותית שהוא בנה – האקדמיה השוודית, האופרה המלכותית, תרבות חצר המתנהלת בשוודית ולא בצרפתית – יסודות של זהות לאומית שוודית שהחזיקו מעמד זמן רב יותר מהכתר שהוא נלחם פעמיים כדי להבטיח.