גואלטירו יאקופטי: האיש שהמציא את השוקומנטרי
בשנת 1962 הציג עורך יומני חדשות לשעבר סרט בפסטיבל קאן ללא עלילה, ללא גיבור וללא טיעון — רק רצף של דימויים מטרידים מכל העולם, ערוכים זה מול זה לאפקט אירוני ומושמעים בטון אדיש ועירוני. הסרט מונדו קיין (Mondo Cane) היה מועמד לפרס דקל הזהב. שיר הנושא שלו, "More" של ריז אורטולאני (Riz Ortolani), היה מועמד לפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר בשנת 1963. הסרט גם יצר ז'אנר, עסק, מילה, וויכוח מתמשך בשאלה האם גואלטירו יאקופטי היה סאטיריקן של הצביעות המערבית או במאי סרטי הניצול המתוחכם ביותר שחי אי פעם.
התנגדות, ואז עיתונות
הוא נולד ב-4 בספטמבר 1919 בבארגה (Barga) שבטוסקנה, ושירת במחתרת האיטלקית במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן פנה לעיתונות תחת חסותו של אינדרו מונטנלי (Indro Montanelli), מגדולי הדמויות בעיתונות האיטלקית. בשנת 1953 היה ממייסדי השבועון קרונאקה (Cronache). המגזין נסגר לאחר פרסום תצלומים מעוררי מחלוקת של סופיה לורן (Sophia Loren), ויאקופטי נדון בשל כך לשנת מאסר — הדגמה מוקדמת הן לאינסטינקט שלו לדימוי שיעורר רעש, והן לאדישותו לתוצאות.
הוא עבד כעורך מגזינים וכיוצר יומני חדשות לפני שעבר לסרטים עלילתיים, וההכשרה שלו ביומני חדשות ניכרת בכל מה שיצר לאחר מכן: הקריינות הסמכותית, וההנחה שצילומים של העולם האמיתי הם חומר גלם שנועד לעיצוב.
האנטי-דוקומנטרי
בשנת 1960 הוא הציע רעיון לפרנקו פרוספרי (Franco Prosperi) ופאולו קאווארה (Paolo Cavara). הוא רצה ליצור אנטי-דוקומנטרי — סרט שישתמש בכל האמצעים של הקולנוע התיעודי תוך התנערות ממחויבות לנרטיב, להסבר או להגינות. התוצאה הייתה מונדו קיין ב-1962, והוא זכה להצלחה מסחרית עולמית.
השיטה הייתה החידוש. יאקופטי כינה את המוצר שלו "שוקומנטרי" ובנה אותו מקריינות בתוספת מה שהמגזין וראייטי (Variety) מכנה "קאטים של הלם" (shock cuts): חומרים מטרידים המונחים זה לצד זה לאפקט אירוני. באחת הסצנות, אם אבלה מגינאה החדשה מניקה חזיר קטן; הסצנה ערוכה מול צילומים של חזירים נשחטים למשתה אזורי. הטכניקה מזמינה את הצופה להרגיש עליונות על מה שהוא רואה, ואז, רגע לאחר מכן, להבחין שהסרט הוא זה שסידר את הגועל שלהם. במיטבו, מדובר בטיעון צורני אמיתי. ברע שבו, זו מכונה להצגת סצנות אכזריות תוך התיימרות להחזיק בעמדה מוסרית עליונה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הריצה
יאקופטי ופרוספרי הפכו לשותפים והפיקו במהירות: נשות העולם (Women of the World) ו-מונדו קיין 2 ב-1963, אפריקה אדיו (Africa Addio) ב-1966, שלום לך דוד תום (Goodbye Uncle Tom) ב-1971, ו-מונדו קנדידו (Mondo Candido) ב-1975. שני האחרונים נטשו לחלוטין את הפורמט הדוקומנטרי — שלום לך דוד תום מביים את העבדות באמריקה דרך מנגנון של מסע בזמן, עם צוות צילום מודרני המהלך בדרום שלפני מלחמת האזרחים.
בינתיים, המילה שטבע חמקה ממנו לחלוטין. חקיינים תפסו את התווית "מונדו" ללא אף אחד מהכללים של השיטה, ורובם כלל לא היו סרטים דוקומנטריים: מונדו טופלס (Mondo Topless) של ראס מאייר, מונדו טראשו (Mondo Trasho) של ג'ון ווטרס. יאקופטי המציא מותג ואיבד את השליטה עליו בתוך עשור.
האישומים
ההאשמות ליוו אותו מההתחלה ומעולם לא זכו למענה מלא. מבקרים טענו שהוא ביים אירועים שהציג כממצאים. נשות העולם הותקף כניצול של מושאיו הנשיים. אפריקה אדיו, סרטו על קץ השלטון הקולוניאלי, משך את ההאשמה החמורה מכולן: שהוא קשר קשר עם רוצחים כדי להשיג צילומים של רצח.
האשמה זו הגיעה לבית משפט איטלקי ככתב אישום על רצח. יאקופטי זוכה — הוא הצליח להוכיח שהצילומים המדוברים לא בוימו. פסק הדין הכריע את השאלה המשפטית והותיר את השאלה הגדולה יותר פתוחה. רוג'ר איברט (Roger Ebert) כינה את אפריקה אדיו "ברוטלי, לא ישר וגזעני", שיפוט שליווה את הסרט מאז, אם כי ראוי לציין שהגרסה שאיברט סקר הייתה עריכה אמריקאית לא מורשית ולא הגרסה המקורית של יאקופטי.
מדוע גואלטירו מכונה גאון
הטענה המקובלת היא לגבי המצאה צורנית. יאקופטי זיהה משהו שאף אחד לא בנה לפניו: שהסמכות של הסרט התיעודי — הקול, האובייקטיביות לכאורה, האמת המשתמעת של הדבר המצולם — יכולה לשמש ככלי בעצמה, ולהיות מופנית נגד הקהל כדי לחשוף את תאבונו למחזה. כל מרכיב ב-מונדו קיין הוא סירוב מכוון של מוסכמות התיעוד, והסירובים הם שיטתיים ולא עצלניים. הוא ביצע זאת ברמה שהביאה להפיכת אוסף סצנות אכזריות ללא עלילה למועמד לדקל הזהב, ושיר הנושא שלו למועמד לאוסקר. ז'אנרים עם יוצר יחיד מזוהה הם נדירים; לסרט ה"מונדו" יש אחד כזה, והחקיינים ממאייר ועד ווטרס הם ההוכחה לכך שהוא הגדיר צורה באופן כמעט מוחלט.
טיעון הנגד הוא חמור ולא נעלם. טכניקה המייצרת הן סאטירה על שאננות מערבית והן אספקה קבועה של גופות עבור קהל משלם, אינה בהכרח סאטירה כלל, וההצלחה המסחרית מרמזת איזה תפקוד היה העיקרי. התיאור של איברט כ"ברוטלי, לא ישר וגזעני" הוא פסק הדין המקובל על אפריקה אדיו ואינו נחשב לחריג. האשמות על בימוי חזרו על עצמן לאורך כל הפילמוגרפיה שלו, ולמרות שהוא ניצח באישום הרצח בבית המשפט על ידי הוכחה שסצנה ספציפית הייתה אמיתית, זיכוי על סצנה אחת אינו תעודת יושר לגוף עבודה שנבנה על הטענה שהמצלמה רק מצאה את מה שהיא מציגה. שלום לך דוד תום עדיין, חצי מאה לאחר מכן, מוגן על ידי חלק כאנטי-גזעני ומגונה על ידי אחרים כהפך הגמור והמזוויע. העמדה הכנה היא שיאקופטי היה מקורי מבחינה צורנית — זה לא שנוי במחלוקת באופן רציני — ושמקוריותו הייתה בחימוש האמון שהקהל נותן בדימויים עובדתיים, מה שמהווה הישג אינטלקטואלי אמיתי וגם הסיבה המדויקת לכך שסרטיו נותרים בלתי ניתנים להגנה מוסרית בעיני צופים רבים.
מורשת
המילה "מונדו" שורדת כתווית ז'אנר, מה שאומר שהמונח שטבע יאקופטי האריך ימים יותר מכל דבר אחר בו. הטכניקה שלו — העריכה האירונית מול קריינות סמכותית, הצגת מחזה שנבחר בקפידה כתיעוד נייטרלי — נטמעה כל כך בטלוויזיה ובווידאו מקוון עד שהיא כבר לא נתפסת כסגנון. חברתו, השחקנית הבריטית בלינדה לי (Belinda Lee), נהרגה בתאונת דרכים ב-1961 שבה הוא נפצע; כשמת ברומא ב-17 באוגוסט 2011, בגיל 91, הוא נקבר לצידה בבית הקברות הלא-קתולי. הפרויקט האחרון שלו היה קרדיט כתיבה ב-פאנג'יו — חיים במהירות של 300 (Fangio — Una vita a 300 all'ora), סרט דוקומנטרי על פורמולה 1, שנעשה ללא אותם "קאטים של הלם". הוא נותר הדמות הנדירה ביותר בתולדות הקולנוע: אדם שהשפעתו אינה שנויה במחלוקת ושמוניטין שלו מעולם לא גובש סופית.