האיש שלימד את פורטוגל לראות את נופה
גונסאלו ריביירו טלס (Gonçalo Ribeiro Telles) (1922–2020) היה אדריכל נוף, מתכנן ערים ופוליטיקאי פורטוגלי, אשר יותר מכל אדם אחר יצר את תחום אדריכלות הנוף בפורטוגל וכפה את נושא האקולוגיה על חוקי המדינה. במשך שבעה עשורים הוא טען את אותה הטענה: שעיר אינה ערימת מבנים אלא מערכת חיה של אדמה, מים, אוויר ואנשים, ושתכנון שמתעלם מכך הורס את הקרקע שעליה הוא עומד.
הוא נולד בליסבון ב-25 במאי 1922 וגדל בין עיר הבירה לבין אחוזותיה הכפריות של משפחתו, שם רכש חינוך מוקדם על האופן שבו אדמת הים התיכון פועלת באמת: קיצים יבשים, גשמים פתאומיים, טרסות, זיתים ועצי אלון השעם. הוא למד אגרונומיה במכון הגבוה לאגרונומיה (Instituto Superior de Agronomia) וסיים את לימודיו בשנת 1948, ולאחר מכן למד את ההתמחות החדשה באדריכלות נוף שפרנסיסקו קלדיירה קברל (Francisco Caldeira Cabral) זה עתה הביא מברלין. ריביירו טלס סיים את לימודיו ב-1952 והקדיש את שארית חייו להרחבת התחום.
בניית דיסציפלינה
בשנות ה-50 של המאה ה-20 אדריכלות נוף כמעט לא הייתה קיימת בפורטוגל. ריביירו טלס עבד עבור מועצת העיר ליסבון, שם החל את העבודה המעשית שתגדיר את הקריירה שלו: קריאת הגיאוגרפיה של עיר לפני שמתחילים לתכנן אותה. יחד עם אנטוניו ויאנה בארטו (António Viana Barreto) הוא תכנן את גן קרן קלוסט גולבנקיאן (Calouste Gulbenkian Foundation) בליסבון, שהושלם ב-1969, פארק מודרניסטי המתייחס למים, למדשאה ולצמחייה מקומית כאל קומפוזיציה אחת. זהו נותר הנוף המתוכנן הנערץ ביותר במדינה והוא זיכה את השניים בפרס ואלמור (Valmor Prize) בשנת 1975.
הרעיון הגדול יותר שלו היה "הנוף הרציף": רשת של מסדרונות ירוקים שיעברו דרך ליסבון לאורך העמקים וקווי הרכס שלה, ויחברו פארקים, אדמות חקלאיות ונהר. הוא נלחם עבור רעיון זה בתוכניות, בדוחות ובטיעונים ציבוריים במשך חצי מאה. מסדרון מונסנטו (Monsanto), פרויקטי ואלה דה אלקנטרה (Vale de Alcântara) והמבנה הירוק המאוחר יותר של העיר, כולם נגזרים מחשיבה זו. מה שהוא הציע בשנות ה-70 כרדיקלי נחשב כיום לאקולוגיה עירונית סטנדרטית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ממתכנן למחוקק
מהפכת הציפורנים של אפריל 1974 משכה אותו אל הפוליטיקה. הוא כיהן כמזכיר המדינה ולאחר מכן כשר הסביבה בממשלות המעבר, ומאוחר יותר כשר המדינה ואיכות החיים תחת פרנסיסקו סה קרניירו (Francisco Sá Carneiro). מתפקידים אלו הוא ניסח את החקיקה הסביבתית הרצינית הראשונה של פורטוגל, כולל הגנה על השמורה האקולוגית הלאומית והשמורה החקלאית הלאומית, כלים שעדיין מגבילים את הבנייה על קרקעות רגישות כיום.
מונרכיסט בהשקפתו ואקולוג במקצועו, הוא לא מצא את מקומו במערכת המפלגתית. הוא היה ממייסדי מפלגת העם המונרכיסטית (Partido Popular Monárquico), מאוחר יותר ייסד את מפלגת כדור הארץ (Partido da Terra), וכיהן כחבר פרלמנט וכחבר מועצת העיר ליסבון. הפוליטיקה שלו הייתה עקבית ולא נוחה: אדמה, מים וקהילות כפריות קדמו לאידיאולוגיה, והוא היה מוכן לבקר ממשלות שמאל באותה מידה שביקר ממשלות ימין כאשר סללו דרכים מעל עמקים.
מורה ומצפון ציבורי
ריביירו טלס לימד במכון הגבוה לאגרונומיה וייסד את קורס אדריכלות הנוף באוניברסיטת אבורה (University of Évora) ב-1975, כשהוא מכשיר את הדור שמנהל כיום את המקצוע. הוא כתב ללא הרף בספרים, בטורים בעיתונים ובדוחות, והיה דמות קבועה בוויכוח הציבורי בפורטוגל על התפשטות עירונית, שריפות יער, מים והזנחת הפנים הכפריות. הוא מעולם לא ריכך את מסריו עבור הקהל.
הכרה
בשנת 2013 העניקה לו הפדרציה הבינלאומית של אדריכלי הנוף (International Federation of Landscape Architects) את פרס סר ג'פרי גליקו (Sir Geoffrey Jellicoe Award), הכבוד הבינלאומי הגבוה ביותר במקצוע, מתוך הכרה במכלול עבודה שחיבר עיצוב, מדע ומדיניות ציבורית. פורטוגל העניקה לו את תואר קצין גדול במסדר ההצטיינות (Order of Merit) ב-1997, ומעט לפני מותו, את הצלב הגדול של מסדר החירות (Order of Liberty). אוניברסיטאות אבורה וליסבון העניקו לו תוארי דוקטור לשם כבוד.
מורשת
הוא נפטר בליסבון ב-11 בנובמבר 2020, בגיל 98. מורשתו נראית לעין מהאוויר: הפינות הירוקות שחוצות את ליסבון, גדות הנהר המוגנות, והשמורות שמנעו את הבנייה על צלעות גבעות שלמות. היא נראית גם בחוק ובמקצוע שהוא בנה. גונסאלו ריביירו טלס נמנה עם הגאונים של פורטוגל, לא בגלל עבודה אחת, אלא בשל שינוי האופן שבו מדינה שלמה מבינה את הקרקע שמתחתיה.