ג'ובאני גרונקי: הנשיא שלא נשאר טקסי
החוקה האיטלקית מ-1948 העניקה לנשיאה תפקיד בעיקר סמלי — דמות שחותמת, מקבלת שגרירים ונמנעת מהתערבות. ג'ובאני גרונקי, שנבחר ב-1955, ראה בתיאור התפקיד הצעה. הוא נסע למוסקבה ב-1960 על אף התנגדות הכנסייה, התערב באופן רציף במדיניות החוץ, וניסה לארגן מחדש את הפוליטיקה האיטלקית בכוח אישיותו. התוצאה הייתה המשבר הפנימי החמור ביותר בשני העשורים הראשונים של הרפובליקה, וזאת גם צפתה, במספר שנים, את הקואליציה שתשלוט באיטליה לדורות.
מורה מטוסקנה
גרונקי נולד ב-1887 בפונטדרה שבטוסקנה, ולמד ספרות ופילוסופיה בסקולה נורמלה סופריורה בפיזה — המוסד הדורש ביותר במערכת האיטלקית, ואחד שהפיק חלק לא פרופורציונלי ממעמד הפוליטיקאים של איטליה במאה ה-20. מ-1911 עד 1915 הוא לימד קלאסיקה בבתי ספר תיכונים איטלקיים.
מלחמת העולם הראשונה קטעה את הקריירה ההוראתית, והאיטליה שאליה חזר הייתה מדינה שונה: פוליטיקה המונית הגיעה, והקתולים נכנסו אליה ככוח מאורגן לראשונה מאז איחוד המדינה.
המפלגה העממית
ב-1919 גרונקי היה בין מייסדי המפלגה העממית האיטלקית, המפלגה הקתולית שנבנתה על ידי דון לואיג'י סטורזו, ונבחר לפרלמנט מטעם פיזה באותה שנה. הוא בא מאיגודים מקצועיים קתוליים, והזרם הרפורמיסטי-חברתי של הקתוליות האיטלקית — שהתמקד בשכר, עבודה ותנאי הפועלים — נותר ביתו הפוליטי ל-60 השנים הבאות.
כאשר מוסוליני הקים את ממשלתו הראשונה, המפלגה העממית הצטרפה אליה, וגרונקי כיהן כסגן שר התעשייה והמסחר מ-1922 עד 1923. הוא עזב כאשר המפלגה פרשה. שיתוף הפעולה הקצר הזה הוא עובדה בתיעוד שלו; כך גם מה שהתרחש אחריו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשרים שנה במדבר
גרונקי היה מנהיג הפרישה לאוונטינו ב-1924 — פרישת האופוזיציה מהפרלמנט, שנקראה על שם הפרישה הפלבאית של רומא העתיקה, שאורגנה במחאה לאחר שהפשיסטים רצחו את חבר הפרלמנט הסוציאליסטי ג'אקומו מטאוטי. הפורשים הקימו את עצמם כפרלמנט חלופי. מוסוליני דיכא אותם פשוט, וב-1926 גרונקי גורש מהבית יחד עם חברי האופוזיציה האחרים.
לאחר מכן הוא בילה כמעט שני עשורים מחוץ לפוליטיקה, עבד בעסקים במקום להצטרף למפלגה הפשיסטית. זו צורת התנגדוש שקטה מסוג המזוין, וקל להעריך אותה בטעות: במערכת שבה כרטיס מפלגה היה המחיר לכל קריירה, סירוב להיות בעל כרטיס במשך עשרים שנה היה בחירה מתמשכת ויקרת עלות.
הדמוקרטיה הנוצרית והאגף השמאלי
ב-1943–44 גרונקי סייע להקים את הדמוקרטיה הנוצרית, המפלגה שתשלוט בפוליטיקה האיטלקיה עד 1994, והפך מיד למנהיג אגפה השמאלי לצד ג'ורג'ו לה פירה ואנריקו מטאי — ראש העיר המיסטיקן של פירנצה וראש הנפט הממלכתי ההרפתקן, מה שמעיד על החברים שהחזיק. הוא כיהן כשר התעשייה והמסחר בארבע ממשלות מ-1944 עד 1946, ישב באספה המכוננת שכתבה את החוקה הרפובליקנית, והיה נשיא בית הנבחרים מ-1948 עד 1955.
לאורך כל התקופה, הוא טען עמדה עקבית ו, בתוך מפלגתו, עמדה שהייתה בלתי רצויה ביותר: שקומוניסטים וסוציאליסטים יש לכלול בממשלה במקום להוציאם לצמיתות. באיטליה של תחילת המלחמה הקרה, עם המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר באירופה המערבית וממשלה אמריקאית שצפתה בקפדנות, זו הייתה כמעט כפירה.
הנשיאות
נבחר לראש המדינה ב-1955, גרונקי החל להפוך את התפקיד לכלי. מדיניות החוץ שלו הייתה עצמאית ולעיתים קרובות מעצבנת לבעלי ברית — תוכנית מפורטת של ביקורים ממלכתיים, ששיאה בנסיעה לברית המועצות ב-1960 שנעשתה למרות התנגדות הכנסייה. בריטניקה רשמה שהוא נמתח עליו ביקורת רבה על התערבותו בדיפלומטיה כמו גם בעניינים פנימיים.
ההתערבות הפנימית הובילה לאסון. אסטרטגייתו של גרונקי הייתה ה'פתיחה לשמאל', הפתיחה לשמאל — כניסת הסוציאליסטים לקואליציית השלטון. ב-1960 הוא מינה את פרננדו טמברוני לראש ממשלה. התברר שהממשלה תלויה בקולות הפרלמנט של ה-MSI הנאו-פשיסטית, בדיוק ההפך ממה שגרונקי התכוון, והמדינה התפרצה. מהומות 1960 היו הפרעות האזרחיות החמורות ביותר בתולדות הרפובליקה עד אז. טמברוני נפל, וגרונקי בילה את שארית תקופת כהונתו כנשיא חסר כוח. הוא עזב את התפקיד ב-1962 ומת ב-1978.
למה ג'ובאני נקרא גאון
התיק הוא פוליטי וספציפית על נבואה. גרונקי טען, מאמצע שנות ה-40 ונגד העמדה המבוססת של מפלגתו, הכנסייה וארצות הברית, שהקומוניסטים והסוציאליסטים של איטליה לא ניתן להוציאם מהממשלה ללא תלות בלי לעוות את הדמוקרטיה שמוציאה אותם. הוא הוכח נכון במידה רבה: קואליציות מרכז-שמאל שכללו את הסוציאליסטים נוצרו מיד לאחר סיום נשיאותו והפכו לצורת הממשלה הסטנדרטית באיטליה למשך שני עשורים. החזקת ניתוח מבני לא פופולרי למשך חמש עשרה שנים ולחיות כדי לראות אותו מאומץ היא אינטליגנציה פוליטית אמיתית — היכולת לקרוא לאן המערכת הולכת ולא לאיפה היא נמצאת כעת.
אבל הנגדי חמור, והכנות דורשת לתת לו משקל רב יותר מהשבח. שיפוטו של גרונקי את אמצעי הפעולה היה גרוע עד כדי אסון. מינוי טמברוני, ההחלטה המשמעותית ביותר בנשיאותו וזו שנועדה לפתוח את הדלת לשמאל, הכניסה במקום זאת ממשלה שתלויה בקולות נאו-פשיסטים והציתה את המדינה. זו לא תוצאה מסתורית; זו כשלון בנבואת הברור. פסק הדין של בריטניקה — נמתח עליו ביקורת רבה על התערבותו בדיפלומטיה ובעניינים פנימיים — משקף פסיקה רחבה יותר שהוא טעה בזיהוי הנשיאות כמשרה ביצועית. והוא לא יצר גוף של מחשבה; הוא היה פוליטיקאי מתפקד, לא תאורטיקן. המילה 'גאון' יושב באי-נוחות כאן. קורא ארוך-טווח נבון של הפוליטיקה האיטלקית, ומפעיל מגונה בתוכה, הוא קרוב יותר לאמת.
מורשת
הנשיאות של גרונקי נזכרת באיטליה בעיקר בגלל המשבר שגרם והוויכוח החוקתי שעורר על כמה רחוק ראש מדינה יכול ללכת — ויכוח שעדיין מצוטט בכל פעם שנשיא איטליה פועל בצורה תוקפנית. אבל הפרויקט הבסיסי שרד את הכישלון. הפתיחה לשמאל קרתה, בלעדיו ואחריו, והיא עיצבה את ממשלת איטליה עד שמערכת המפלגות שיצר אותו התמוטטה בתחילת שנות ה-90. הוא היה, לבסוף, צודק לגבי היעד וטעה בכמעט כל שלב בדרך.