ג'ובאני בוקאצ'ו: מאה סיפורים נגד המגפה
בשנת 1348 הגיעה המגפה השחורה לפירנצה והרגה כשלושה רבעים מהאוכלוסייה. תגובתו של ג'ובאני בוקאצ'ו, שהחלה בשנה שלאחר מכן, לא הייתה קינה. זה היה סיפור מסגרת שבו עשרה צעירים פלורנטינים בורחים מהעיר הגוועת לווילה בגבעות ומעבירים את הזמן בסיפור מאה סיפורים זה לזה — גסים, ציניים, מצחיקים, לעיתים אכזריים, רובם על אנשים רגילים המערערים על עליונותם של אדוניהם. הוא סיים אותם במידה רבה עד 1352. הדקאמרון הוא המסמך המכונן של הפרוזה הבדיונית האירופית, והוא נכתב על ידי אדם שצפה בעיר גוועת.
בן לא חוקי של בנק בארדי
הוא נולד ב-1313 — המקורות חלוקים בשאלה אם ביוני או בשיא הקיץ, ואם בפירנצה או ליד צ'רטאלדו — בנו של בוקאצ'ינו די קלינו, סוחר פלורנטיני עשיר, ואישה ששמה אינו ידוע. הוא היה כמעט בוודאות לא חוקי, ואביו הכיר בו בגלוי. השילוב הזה, מכובד מספיק כדי להיות משכיל ולא סדיר מספיק כדי לשבת מעט מחוץ לסדר החברתי, נראה בכל מקום בתיאור המשועשע של הבדיון שלו לגבי מי באמת אחראי על מה.
השכלתו הייתה של מעמד הסוחרים: אמנויות חופשיות, דקדוק לטיני, ומספיק הכשרה מסחרית כדי להיות שימושי. אביו עבד עבור Compagnia dei Bardi, אחד מבתי הבנקאות הגדולים של התקופה.
נאפולי: חצר, בית מסחר ומשפט קאנוני
בשנת 1326 מונה בוקאצ'ינו למנהל בנק והעביר את המשפחה לנאפולי, שם טיפלו הבארדי בעסקים בחצרו של המלך רוברט מאנז'ו. הילד היה בן שלוש-עשרה. הוא הוכשר בבנק, שנא את זה, ושכנע את אביו לתת לו ללמוד משפט קאנוני בסטודיום במקום — שש שנים של זה, תחת צ'ינו דה פיסטויה, תוך שהוא עושה כמה שפחות משפטים וכמה שיותר ספרות ככל שיכול היה להסתדר.
נאפולי נתנה לו שלושה עולמות בבת אחת: החצר, בית המסחר ועולם המכתבים, בתוספת כניסה לאריסטוקרטיה הנפוליטנית דרך קשרים כמו ניקולה אצ'איולי. היצירות המוקדמות יצאו מזה — ציד דיאנה (1334–37), פילוקולו (1336–39), תזאידה (1339–40) ופילוסטראטו, שהושלמו בסביבות 1340. השניים האחרונים ייחצבו על ידי ג'פרי צ'וסר.
הוא חזר לפירנצה ב-1341, כתב את חזון אהבה (Amorosa visione) ב-1342 ואת אלגיית הגברת פיאמטה ב-1343. אז הגיעה המגפה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המגפה, ומאה סיפורים
מה שהופך את הדקאמרון ליוצא דופן אינו הסיפורים האינדיבידואליים, שרבים מהם לקח מחומרים מסתובבים — מקורות צרפתיים, איטלקיים ולטיניים, חלקם בני מאות שנים, חלקם מקורם בהודו, במזרח התיכון ובספרד, כולם מעודכנים להגדרה עכשווית. מה שיוצא דופן הוא המכונה שבנה כדי להחזיק אותם. עשרה מספרים מסתתרים בווילה מחוץ לפירנצה כדי לברוח מהמגפה: שבע נשים — פמפינאה, פיאמטה, פילומנה, אמיליה, לאורטה, נייפילה ואליסה — ושלושה גברים, פאנפילו, פילוסטראטו ודיוניאו. כל אחד מספר סיפור אחד בלילה לאורך עשרה ימי סיפור, ומפיק בדיוק מאה סיפורים. מספר שונה שולט בכל יום כמלך או מלכה וקובע את הנושא שלו: כוח המזל, אהבה טראגית, אהבה מאושרת, תשובות חכמות, תעלולים שמשחקות נשים על בעליהן. דיוניאו, בשל שנינותו, מקבל את הזכות הקבועה להתעלם מהנושא לחלוטין.
זוהי המצאה פורמלית מהמעלה הראשונה. המסגרת מאפשרת לסופר לנוע בין רגיסטרים — גסים, אדוקים, טראגיים, פארסיים — מבלי שהספר יאבד קוהרנטיות, כי הקוהרנטיות חיה במבנה ולא בטון.
הוא עדיין תיקן אותו ב-1370–71, יותר מעשרים שנה לאחר שהתחיל, וכתב היד של התיקון המאוחר ההוא שרד.
פטרארקה, והפנייה ללטינית
בשנת 1350 פגש את פטרארקה בפירנצה, והפגישה כיוונה מחדש את שארית חייו. הוא כינה את פטרארקה המאגיסטר שלו — המורה שלו — ביקר אותו בפדובה, מילאנו, ונציה וארקווה, והתכתב איתו עד מותו של פטרארקה ב-1374. תחת השפעה זו פנה בוקאצ'ו מסיפור סיפורים איטלקי למלומדות לטינית.
התוצאות היו אדירות ובימיהן מפורסמות יותר מהדקאמרון. על גורלם של אנשים דגולים (De casibus virorum illustrium), שהחל ב-1355, אסף ביוגרפיות מוסריות של הגדולים שנפלו. על נשים מפורסמות (De mulieribus claris) אסף 106 ביוגרפיות של נשים מפורסמות, אוסף ללא תקדים ברור. הגנאלוגיה של אלילי העמים (Genealogia deorum gentilium), שהחלה בסביבות 1350 והסתיימה ב-1374, עשתה שיטתיות למיתולוגיה הקלאסית והקימה הגנה על הספרות הפגאנית; היא נותרה ספר עיון סטנדרטי במשך יותר מארבע מאות שנה.
החזרת היוונית
בוקאצ'ו עשה משהו אחר שקל לזלזל בו. היוונית נעלמה למעשה ממערב אירופה. הוא אירח את המלומד לאונטיוס פילאטוס ודחף אותו לתרגם את הומרוס, אוריפידס ואריסטו ללטינית — מעשה של פטרונות ישירה שעזר לפתוח מחדש שפה שהמערב איבד. לאחר 1361 הוא נסוג יותר ויותר לצ'רטאלדו כדי לעבוד.
המרצה הציבורי הראשון של דנטה
בשנת 1373 הזמינה אותו העיר פירנצה לתת הרצאות פומביות על הקומדיה האלוהית של דנטה בכנסיית סנטו סטפנו. זו הייתה הפעם הראשונה שהשיר טופל כאובייקט של חשיפה ציבורית רשמית — תחילת לימודי דנטה כדיסציפלינה. מחלה עצרה את הסדרה לאחר כמה חודשים, אך ההרצאות הפכו ליצירתו הגדולה האחרונה, הפירושים על הקומדיה של דנטה (Esposizioni sopra la Comedia di Dante).
מדוע ג'ובאני מכונה גאון
ההישג הספציפי הוא מבני והוא קל בצורה יוצאת דופן לזיהוי. בוקאצ'ו לא המציא את הסיפורים בדקאמרון; הוא המציא את המיכל. הצבת מאה סיפורים בתוך מסגרת של בריחה ממגפה, חלוקתם בין עשרה מספרים מובחנים במשך עשרה ימים תחת שלטון נושאי מתחלף, הוא פתר בעיה שאף אחד לא פתר: איך לתת לאוסף של סיפורים קצרים את האחדות והמומנטום של יצירה ארוכה אחת. החובות ניתנים למעקב והם עצומים: סיפורי קנטרברי בלתי נתפסים בלעדיו, שייקספיר לקח את הסיפור התשיעי של היום השלישי עבור סוף טוב הכל טוב, לופה דה וגה עיבד תריסר סיפורים לבמה, ומולייר, לסינג, קיטס וטניסון כולם שאבו מסיפורים בודדים. הערכת בריטניקה היא שבוקאצ'ו, עם פטרארקה, "הניח את היסודות להומניזם של הרנסאנס והעלה את הספרות העממית לרמה ולמעמד של הקלאסיקות של העת העתיקה" — החצי השני של זה הוא שלו בלבד, וזו הנקודה.
טיעון הנגד ראוי לציון. בני דורו והמאות הבאות העריכו אותו בעיקר בשל האנציקלופדיות הלטיניות, שכיום אינן נקראות באמת; הגנאלוגיה הייתה ניצחון של עורך ולא של מקורי. כמשורר הוא אינו ברמה של דנטה, והוא ידע זאת — הוא בילה את שנותיו האחרונות בשירותו של דנטה. חלק גדול מחומר הגלם של הדקאמרון הושאל. הסיכום הכנה הוא שהוא היה משורר בינוני, חוקר חרוץ, וחדשן מבני מהדרגה הראשונה.
צ'רטאלדו
הוא מת בצ'רטאלדו ב-21 בדצמבר 1375, שנה לאחר פטרארקה, וקבור שם. ספרייתו עברה למנזר סנטו ספיריטו בפירנצה. הוא נותר אחד משלושת הכתרים של הספרות האיטלקית, לצד דנטה ופטרארקה, וזה שהחדשנות המרכזית שלו עדיין בשימוש יומיומי: כל קבוצה של סיפורים מקושרים שמסופרים על ידי חברה של מספרים פועלת על עיצוב שהוא צייר במהלך שנת מגפה.