ג'ורג'ו נפוליטנו: הקומוניסט שהציל את הקפיטליזם האיטלקי
הנרי קיסינג'ר כינה אותו פעם "הקומוניסט המועדף עליו". עיתון איטלקי הרחיק לכת וכינה אותו "הקומוניסט הכי פחות קומוניסטי שהמפלגה גייסה אי פעם". ג'ורג'ו נפוליטנו בילה את כל חייו בתוך מסורת פוליטית אחת וסיים אותם כאיש שהשווקים האירופיים סמכו עליו שימנע את קריסת הכלכלה האיטלקית — מסלול כה בלתי סביר, שהוא מעיד על הגמישות של קריירה אחת לא פחות מאשר על קריסת הוודאויות האידיאולוגיות של המאה העשרים.
מההתנגדות ועד לממסד הקומוניסטי
ג'ורג'ו נפוליטנו נולד ב-29 ביוני 1925 בנאפולי, בן לעורך דין ומשורר ליברלי. הוא למד משפטים באוניברסיטת נאפולי פדריקו השני, וסיים את לימודיו בדצמבר 1947 עם תזה על הפיתוח הכלכלי של דרום איטליה — עיסוק אזורי שילווה את כל הקריירה הפוליטית שלו. כסטודנט הוא טיפח שאיפות להיות שחקן והשתתף בהפקות תיאטרון, לפני שהחוויה של ההתנגדות האיטלקית האנטי-פשיסטית במהלך המלחמה משכה אותו באופן מכריע לעבר הפוליטיקה. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI) ב-1945 ומעולם לא עזב את משפחתה הפוליטית הרחבה למשך שארית חייו המקצועיים; הוא נבחר לראשונה לבית הנבחרים ב-1953 כנציג נאפולי והחזיק במושב פרלמנטרי כמעט ברציפות עד 1996.
בתוך ה-PCI, הפך נפוליטנו לדמות המובילה של סיעת המיליוריסטה (migliorista) — זרם רפורמיסטי שדגל באבולוציה דמוקרטית הדרגתית לעבר סוציאליזם במקום בקרע מהפכני, ושחיפש מעורבות עם מוסדות מערביים שחברי המפלגה הקשוחים יותר התייחסו אליהם בחשדנות. הוא עמד בראש הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה במהלך כהונות 1981–1986 ומילא תפקידים בכירים בפיקוח על מדיניות תרבות, אסטרטגיה כלכלית ויחסי החוץ של המפלגה, והפך לבן שיחו האמין ביותר עם עמיתים אירופיים ואמריקאים. העיתון "לה מונד" תיאר אותו מאוחר יותר כ"קומוניסט רפורמיסט, המסוגל לדיאלוג עם הדמוקרטים הנוצרים... פרו-אירופי משוכנע", אפיון שתפס פוליטיקאי שבילה עשורים במיצוב מפלגתו לתפקיד מרכזי שהיא תשיג רק לזמן קצר.
בניית קריירה פוסט-קומוניסטית
כאשר ה-PCI התפרקה ב-1991 בעקבות קריסת ברית המועצות, עבר נפוליטנו לארגוני היורש שלה, המפלגה הדמוקרטית של השמאל ולאחר מכן הדמוקרטים של השמאל, לפני שהפך בסופו של דבר לעצמאי רשמית מכל מפלגה. הרזומה המוסדי שלו לאורך שנות ה-90 וה-2000 היה נרחב: נשיא בית הנבחרים מ-1992 עד 1994, שר הפנים תחת ראש הממשלה רומנו פרודי מ-1996 עד 1998, חבר בפרלמנט האירופי בשתי תקופות נפרדות (1989–1992 ו-1999–2004, אז עמד בראש ועדת החוקה שלו), ולבסוף סנאטור לכל החיים משנת 2005. צבירה זו של לגיטימציה מוסדית לאורך תפקידים ביצועיים, חקיקתיים ואירופיים הבדילה אותו מכל פוליטיקאי איטלקי אחר בדורו והפכה אותו למועמד קונצנזוס סביר לתפקיד הרם ביותר במדינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקומוניסט לשעבר הראשון כראש מדינה
ב-10 במאי 2006, בגיל 80, נבחר נפוליטנו לנשיא הרפובליקה, והפך לקומוניסט לשעבר הראשון אי פעם שמחזיק בתפקיד ראש המדינה הטקסי ברובו של איטליה — אבן דרך שהייתה בלתי נתפסת במהלך עשורי המלחמה הקרה שבהם ה-PCI הודרה לחלוטין מהממשלה הלאומית. מה שבא לאחר מכן היה רחוק מלהיות טקסי. במהלך כהונתו הראשונה בת שבע השנים הוא עמד בראש הרכב מתחלף של ממשלות מרכז-שמאל ומרכז-ימין, והרחיב בהדרגה את הסמכות המעשית של הנשיאות הרבה מעבר לעיצוב החוקתי שלה, מה שהקנה לו את הכינוי הלעגני למחצה "המלך ג'ורג'ו" מצד מבקרים שהאשימו אותו בחריגה מסמכויותיו הביצועיות.
משבר 2011 ו"ממשלת הנשיא"
הרגע המכונן של נפוליטנו הגיע בנובמבר 2011, כאשר איטליה עמדה במרכז משבר החוב הריבוני של גוש האירו וממשלתו של ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני איבדה לחלוטין את אמון השוק הפיננסי. במקום לקרוא לבחירות חדשות בעיצומה של המהומה, נפוליטנו פעל במהירות כדי להבטיח את התפטרותו של ברלוסקוני והתקין את הכלכלן הטכנוקרטי מריו מונטי — נציב אירופי לשעבר ללא מנדט נבחר — כראש ממשלה, בהסדר שתואר אז באופן נרחב כ"ממשלת הנשיא". תומכיו זוקפים לזכותו את המהלך במניעת חדלות פירעון ריבונית איטלקית מלאה שיכלה לנפץ את האירו; מבקרים, כולל גורמים בקואליציה של ברלוסקוני עצמו, אפיינו זאת כהפיכה לא נבחרת שתוכננה על ידי ראש מדינה אקטיביסט שחרג מהתקציר החוקתי שלו. שתי הקריאות מסכימות על העובדה הבסיסית: נפוליטנו השתמש במלוא כובד משקלה של האמינות המוסדית שצבר כדי לעקוף ממשלה נבחרת במהלך מצב חירום אמיתי בשוק.
כהונה שנייה חסרת תקדים
סמכותו של נפוליטנו הגיעה לשיאה באפריל 2013, כאשר בעקבות בחירות כלליות לא חד-משמעיות שהותירו את הפרלמנט ללא יכולת להסכים על נשיא חדש, מנהיגי מפלגות מכל הקשת פנו אליו כדי לשבור את המבוי הסתום — וביקשו מהבן 87 המסויג לקבל כהונה שנייה, דבר שאף נשיא איטלקי לא עשה מעולם. הוא נבחר מחדש ב-20 באפריל 2013 עם 738 מתוך 1,007 קולות, והפך לנשיא המכהן הראשון בהיסטוריה של המדינה שמבקש וזוכה בבחירה מחדש. לאחר מכן הוא עיצב שוב את הקמת הממשלה באיטליה ישירות, והטיל על אנריקו לטה להקים קואליציה גדולה ומאוחר יותר, ב-2014, קרא למטאו רנצי לקחת על עצמו את תפקיד ראש הממשלה — תוך המשך הדפוס של נשיאות איטלקית המתפקדת כמתווך פוליטי פעיל ולא כדמות חוקתית פסיבית.
התפטרות ומוות
תוך ציון גילו המתקדם, נפוליטנו התפטר ב-14 בינואר 2015, לאחר שמונה שנים ו-244 ימים בתפקיד — כהונת הנשיאות הארוכה ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה האיטלקית — וחזר לתפקידו כסנאטור לכל החיים. הוא מת ב-22 בספטמבר 2023 בגיל 98, לאחר שחי גם זמן רב יותר מכל נשיא איטלקי לפניו. הלווייתו הממלכתית, שנערכה ב-26 בספטמבר 2023, הייתה הלוויה החילונית הראשונה של איטליה שנערכה עבור נשיא לשעבר, פרט התואם את הזהות שנשא מאז נעוריו בהתנגדות ובמפלגה הקומוניסטית.
מדוע ג'ורג'ו מכונה גאון
טענתו של נפוליטנו למילה נשענת על צורה ייחודית של אינטליגנציה מוסדית: צבירה ארוכה וסבלנית בצורה יוצאת דופן של אמינות בקרב מחנות מנוגדים אידיאולוגית, שהגיעה לשיאה ביכולתו לפעול בנחישות ברגע המדויק שבו המערכת הפוליטית של איטליה לא יכלה לפעול עבור עצמה. ניווט של מפלגה שהייתה קרובה למהפכנות אל עבר מכובדות אירופית מרכזית במשך ארבעה עשורים, ולאחר מכן שימוש בסמכות הטקסית בדרך כלל של הנשיאות כדי להתקין ממשלה טכנוקרטית לשעת חירום במהלך משבר פיננסי אמיתי, דרשו סוג נדיר של שיקול דעת פוליטי — זיהוי מדויק של מתי מוסכמות צריכות לפנות את מקומן להכרח, והחזקה בקריירה של בניית הלגיטימציה כדי לגרום להחלטה כזו להחזיק מעמד.
טיעון הנגד הכנה הוא שהגאונות של נפוליטנו, אם היא ראויה למילה בכלל, הייתה טקטית ומוסדית ולא אינטלקטואלית או חזונית. הוא לא יצר רעיונות פוליטיים חדשים אלא שלט באמנות ההישרדות והמיצוב מחדש בתוך מבנים קיימים — מעבר מאורתודוקסיה קומוניסטית להתנגדות רפורמיסטית לדמות ממסדית פוסט-קומוניסטית לבורר לא נבחר, תמיד נחת בצד ששימר את השפעתו. מבקרים שכינו אותו "המלך ג'ורג'ו" טענו כי נשיאותו האקטיביסטית הציבה תקדים מטריד לכוח לא נבחר בדמוקרטיה פרלמנטרית, ללא קשר לאופן שבו משבר 2011 נפתר בסופו של דבר. מה שבלתי ניתן להכחשה הוא כושר העמידה שלו: אף נשיא איטלקי אחר לא השתווה לאורך כהונתו או לרוחב המוסדות שעבר דרכם בדרך לפסגה.
מורשת
מורשתו של נפוליטנו שנויה במחלוקת באמת באופן שמשקף את הקריירה שלו: עבור מעריציו, הוא המדינאי הוותיק שידו היציבה מנעה את קריסת איטליה במהלך השנים המסוכנות ביותר של גוש האירו; עבור מבקריו, הוא הדוגמה המודרנית הברורה ביותר לנשיא איטלקי המותח תפקיד טקסי למשהו הקרוב לכוח ביצועי אמיתי. שני המחנות מסכימים שאף דמות לא עשתה יותר כדי להדגים כמה סמכות יכולה להפעיל נשיאות איטליה כאשר מערכת פרלמנטרית נכשלת בניהול עצמי.