ג'ורג'יו דל וקיו (Giorgio Del Vecchio): נודה פעמיים, על ידי שני הצדדים
בשנת 1938 שללה הממשלה הפשיסטית של איטליה מג'ורג'יו דל וקיו את הקתדרה שבה החזיק באוניברסיטת רומא במשך שמונה-עשרה שנה, בטענה שהוא יהודי. בשנת 1945, לאחר נפילת הפשיזם, פיטרו אותו הרשויות החדשות שוב — הפעם בטענה שהיה פשיסט. מעטים הם הקריירות הממחישות במדויק כל כך מה עושה מאה של אידיאולוגיה לאדם שהקדיש את חייו המקצועיים לטענה כי החוק חייב לתת דין וחשבון למשהו נעלה יותר מכוח שררה.
ירושה בולונזית
הוא נולד בבולוניה בשנת 1878, בנו של ג'וליו סלווטורה דל וקיו (Giulio Salvatore Del Vecchio), כלכלן — בית אקדמי, ומיוחד בכך שהבן הגיע רחוק משמעותית מן האב. הוא למד באיטליה ובגרמניה, והחלק הגרמני בחינוכו הוא העובדה המכרעת לגביו: הוא חזר קאנטיאני ברגע שבו תורת המשפט האיטלקית הייתה פוזיטיביסטית באופן גורף.
העלייה האקדמית הייתה יציבה ופרובינציאלית לפני שהפכה לגדולה. פרארה ב-1904, סאסארי ב-1906, מסינה ב-1909, בולוניה ב-1911, ולבסוף רומא ב-1920, שם נשאר עד 1953. הוא כיהן כרקטור אוניברסיטת רומא בין השנים 1925 ל-1927 ודיקן הפקולטה למשפטים בין 1930 ל-1938.
נגד הפוזיטיביסטים
מהלכו הפותח של דל וקיו היה סירוב. הפוזיטיביזם המשפטי — שהיה דומיננטי אז — גרס כי החוק הוא פשוט גוף הכללים שחברה אוכפת בפועל, ושעבודתו של הפילוסוף היא לתאר אותם. דל וקיו הכחיש שניתן לגזור את מושג החוק מהתבוננות בתופעות משפטיות כלל. אי אפשר לגלות מהו חוק על ידי קיטלוג מה עשו מדינות שונות, כשם שאי אפשר לגלות מהי הסקה תקפה על ידי בחינת הטיעונים שאנשים מקריים מעלים. המושג חייב להגיע ממקום אחר.
זוהי העמדה הנאו-קאנטיאנית, והיא הציבה את דל וקיו באופוזיציה מתמדת לזרם האינטלקטואלי של זמנו, ומאוחר יותר, ביחס מביך למשטר שתורת המשפט שלו גרסה כי החוק הוא כל מה שהמדינה אומרת שהוא.
שלוש בעיות
הוא ארגן את כל הדיסציפלינה סביב שלוש משימות, והחלוקה המשולשת הפכה לסימן ההיכר שלו. פילוסופיה של המשפט חייבת תחילה לבנות את המושג הלוגי של החוק — מה הופך דבר כלשהו לחוק מלכתחילה, ללא תלות בתוכן. לאחר מכן עליה לחקור את החוק כתופעה חברתית, באופן היסטורי ואמפירי. ולבסוף, עליה לבחון את טבעו המהותי של הצדק, השאלה הדאונטולוגית של מה שחוק צריך להיות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האלגנטיות של התוכנית היא שהיא מוותרת לפוזיטיביסטים על כל תחומם — המשימה השנייה היא שלהם בלבד — תוך הכחשה שהיא ממצה את הנושא. תיאור הוא שליש מהעבודה.
חוק כתיאום, צדק כמודעות
הדוקטרינה החיובית שלו מתחילה במבנה המודעות העצמית. המודעות, טען דל וקיו, מכירה בהכרח באחרים כסובייקטים ולא כאובייקטים, והכרה זו נושאת עמה דרישה לכבוד הדדי. מכאן הוא גזר את הגדרתו לחוק: התיאום האובייקטיבי של פעולות אפשריות בין סובייקטים בהתאם לעיקרון אתי.
כל מונח נושא משקל. החוק מתאם פעולות, לא מחשבות; בין סובייקטים, שהם תכלית לעצמם; והוא עושה זאת בהתאם לעיקרון אתי, שזה בדיוק מה שהפוזיטיביסטים אמרו שאין צורך לעשות.
צדק, לפי תפיסה זו, אינו המצאה חברתית אלא היבט הכרחי של המודעות — דבר שלדעתו ניתן להבחין בו אפילו בצורה פרימיטיבית אצל בעלי חיים. ההיסטוריה מראה התפתחות הדרגתית לקראת הבנה והגשמה של צדק, אך התנועה אינה מובטחת: נסיגה מתרחשת, ונדרש מאמץ מתמיד כדי לשמור על הצדק צמוד לתנאים חברתיים משתנים. הוא כתב זאת לפני 1938 והייתה לו הזדמנות רבה לבחון זאת לאחר מכן.
הבנאי
דל וקיו היה דבר נדיר יחסית, פילוסוף שבנה את המוסדות שהמקצוע שלו נזקק להם. הוא ייסד את Rivista internazionale di filosofia del diritto (כתב העת הבינלאומי לפילוסופיה של המשפט) בשנת 1921 וניהל אותו; הקים את המכון לפילוסופיה של המשפט של אוניברסיטת רומא בשנת 1933; וייסד את האגודה האיטלקית לפילוסופיה של המשפט בשנת 1936. ספריו עשו את אותה עבודה ברמת הדף — Presupposti, concetto e principio del diritto (1921), ה-Lezioni di filosofia del diritto, La giustizia, ו-Sui principi generali del diritto (1956) — רבים מהם הגיעו למהדורות רבות ונשארו ספרי לימוד אוניברסיטאיים זמן רב לאחר מכן.
1938, ו-1945
ואז המנגנון הגיע אליו. חוקי הגזע של 1938 הדיחו אותו מהקתדרה ומהדיקנות שלו. הוא חזר ללמד ב-1944, ופוטר שוב ב-1945 כמי שהיה בעבר אוהד פשיסט. הוא חזר ללמד מ-1947 עד 1953 והוענק לו תואר פרופסור אמריטוס ב-1955.
המקורות אינם מסכימים לגבי מה הוא היה באמת. דיווח אחד מתאר אותו כמי שבתחילה אהד את הפשיזם ומאוחר יותר התרחק ממנו; אחר מתאר אותו כמי שדגל בעקביות במשפט טבעי ובחופש הפרט נגד הסמכותנות הפשיסטית. ייתכן ששניהם צודקים חלקית — אדם יכול לקבל את הלאומיות המוקדמת של המשטר ואז לגלות שתורת המשפט שלו הופכת לכתב אישום נגדו — אך אין להחליק את המתח. דל וקיו החזיק במשרות רמות תחת הפשיזם, כרקטור וכדיקן, עד 1938.
מדוע ג'ורג'יו מכונה גאון
האיכות שבמחלוקת היא בהירות אדריכלית לגבי דיסציפלינה. החלוקה המשולשת של דל וקיו — מושג לוגי, תופעה חברתית, מהות הצדק — היא מסוג ההבחנות שנראות מובנות מאליהן ברגע שבוצעו ולא נעשו לפני כן, והיא העניקה לפילוסופיה המשפטית האיטלקית מבנה שהיה חסר לה. גזירתו של החוק מההכרה ההדדית המובנית במודעות עצמה היא פיסה אמיתית של בנייה פילוסופית, לא ניסוח מחדש: היא מבססת את כבודו של הסובייקט המשפטי במשהו קודם לכל מדינה. הוא הפנה את המחשבה המשפטית האיטלקית מהפוזיטיביזם של המאה התשע-עשרה, ייסד את כתב העת, המכון והאגודה שדרכם עברה הפנייה זו, והשפיע על נורברטו בוביו (Norberto Bobbio), שהפך לפילוסוף המשפטי והפוליטי האיטלקי המשמעותי ביותר של הדור הבא. ספרי הלימוד שלו תורגמו ונלמדו בעולם במשך עשורים.
לטיעון הנגד שני חלקים. מבחינה פילוסופית, דל וקיו הוא מסדר שעובד בתוך המסגרת של קאנט ולא יוצר של מסגרת — הנאו-קאנטיאניזם שלו היה תנועה אירופית עם חברים רבים, ותרומתו היא היישום האיטלקי הצלול ביותר שלה ולא עמדה חדשה. מבחינה היסטורית, הטענה שלעיתים מושמעת עבורו, כי פילוסופיית המשפט הטבעי שלו הייתה תוכחה מתמדת לפשיזם, מסתבכת בשל העובדה ששימש כרקטור וכדיקן תחתיו עד שחוקי הגזע הפכו את מעמדו לבלתי נסבל. הפיטורים ב-1945 לא היו חסרי בסיס בעיני אלו שהורו עליהם. הוא מתואר בצורה הטובה ביותר כמוח שיטתי מדרגה ראשונה שעקרונותיו היו טובים יותר מהפוליטיקה שלו, וזהו מצב נפוץ למדי ולא כזה הפוסל אותו.
מורשת
הוא מת ב-28 בנובמבר 1970, בן תשעים ושתיים, לאחר ששרד את המשטר שגירש אותו ואת הטיהור שבא בעקבותיו. ה-Rivista internazionale di filosofia del diritto שרד אותו. כך גם הטיעון שהקדיש חמישים שנה לקידומו: שהשאלה "מה אומר החוק?" והשאלה "האם החוק הזה צודק?" הן שאלות שונות, ושמדע משפטי שמודה רק בראשונה פרק את עצמו מנשקו מראש.
איטליה למדה במהלך חייו מה עולה לה פריקת נשק זו. הוא אמר להם זאת.