ז'ראר דה לרס: האיש העיוור שקבע את הכללים
סביב שנת 1665 צייר רמברנדט (Rembrandt) צעיר בעל אף שקוע. המצויר היה ז'ראר דה לרס (Gerard de Lairesse), אז בשנות העשרים לחייו, וגשר האף השטוח בפניו היה הסימן הנראה לעין של עגבת מולדת – מחלה שסבל ממנה מלידה ואשר כעבור רבע מאה תגזול ממנו את מאור עיניו כליל. זהו אחד המפגשים המוזרים ביותר באמנות ההולנדית: הצייר הדגול של בשר אדם לא אידיאלי מתעד, מבלי להניד עפעף, את תווי פניו ההרוסים של האיש שיקדיש את הקריירה שלו לטענה שאמנות צריכה להציג דברים אחרים לגמרי.
לייז' ובנו של צייר
הוא נולד ב-11 בספטמבר 1641 בלייז' (Liège), בנם השני של הצייר רנייה דה לרס (Renier de Lairesse), שחי בין השנים 1597 ל-1667. הוא למד לצייר תחילה אצל אביו, ולאחר מכן, החל מ-1655, תחת ברטול פלמאל (Bertholet Flémalle). לייז' לא הייתה עיר הולנדית אלא נסיכות-בישופות שהביטה דרומה ומערבה, והכשרתו של דה לרס הייתה קלאסית מראשיתה – עובדה שתגדיר הן את הצלחתו והן, מאתיים שנה מאוחר יותר, את השפלתו.
משנת 1660 עבד עבור מקסימיליאן היינריך מבוואריה (Maximilian Henry of Bavaria), הנסיך-בישוף. הוא היה בשנות העשרה המאוחרות לחייו, מועסק בחצר, ובכל קנה מידה – יצא לדרכו.
בריחה ואמסטרדם
בשנת 1664 נמלט מלייז' בגלל פרשיית אהבים. הוא נשא לאישה את מארי סאלם (Marie Salme) בוויזה (Visé) והשתקע באוטרכט. שם, סוחר האמנות חריט ואן אוילנבורך (Gerrit van Uylenburgh) – מהמשפחה המקושרת לרמברנדט – זיהה את הפוטנציאל הטמון בו, ודה לרס עבר לאמסטרדם. על פי העדויות ששרדו, הוא הגיע לעיר כשבידו כינורו.
מה שבא לאחר מכן היה אחת הנסיקות המהירות ביותר באמנות ההולנדית של המאה ה-17. בתוך שנים ספורות הוא הפך לאמן המבוקש ביותר באמסטרדם. הוא יצר מאות יצירות: ציורי היסטוריה, דיוקנאות, ומעל הכל, תוכניות עיטוריות גדולות עבור הבתים המפוארים ומבני הציבור של עיר בשיא עושרה. נושאיו היו קלאסיים ומיתולוגיים. הקומפוזיציות שלו היו, לפי שיפוטו של מוזיאון רייקסמוזיאום טוונטה (Rijksmuseum Twenthe), ללא רבב; הדמויות שלו היו אידיאליות ביותר. הוא העניק למעמד הפטריקים של אמסטרדם בדיוק את מה שרצה, בדיוק ברגע שרצה זאת – אמנות של סדר, השכלה וכבוד עתיק, במקום הטברנות, המטבחים והפנים המקומטים של הדור הקודם.
קשה כיום להעריך את היקף עבודתו, שכן חלק גדול ממנה היה אדריכלי ופוזר או נהרס. הדוגמה הגדולה ששרדה היא זוג תריסי עוגב עצומים שצייר עבור הכנסייה המערבית (Westerkerk) באמסטרדם, הידועים בשם "כנפי המלאך", קנבסים כה גדולים שהוצגו לציבור במלוא תפארתם לראשונה רק במאה ה-21.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →1689: האור כבה
בשנת 1689 עיוורה אותו העגבת ממנה סבל מלידה. זה קרה בפתאומיות, וזה סיים את הקריירה שלו כצייר באופן מוחלט. הוא היה בן ארבעים ושמונה.
רוב האמנים היו נעלמים בנקודה זו. דה לרס שינה מדיום. הוא החל להרצות על אמנות – מדבר, מול קהל, על תמונות שכבר לא יכול היה לראות – והרצאות אלו הפכו לשני ספרים. Grondlegginge ter teekenkonst (יסודות אמנות הרישום) ראה אור ב-1701. Het groot schilderboeck (ספר הציור הגדול) הופיע ב-1710, שנה לפני מותו ביוני 1711.
הכתיבה של חוקי האמנות
שני החיבורים הם הסיבה ששמו שרד בכלל. הם הציגו תיאוריה שלמה של ציור המבוססת על אידיאלים קלאסיים ועל גיאומטריה: כללי פרופורציה, קומפוזיציה, דקורום, ומה מותר ומה אסור להציג. מטרתם, באופן גלוי פחות או יותר, הייתה המסורת הריאליסטית ההולנדית – היום-יומי, המכוער, המקרי, וזה שנצפה בלבד.
הם היו משפיעים במידה יוצאת דופן. במשך רוב המאה ה-18 החזיק הספר Het groot schilderboeck בסמכות ממשית על האופן שבו ציירים ואניני טעם תפסו תמונות. אדם עיוור באמסטרדם הפך לבורר של איך אמנות צריכה להיראות.
המאה ה-19 מוחקת אותו
ואז התהפך פסק הדין באלימות יוצאת דופן. מבקרי המאה ה-19 החליטו שדה לרס היה "צרפתי מדי" ו"הולנדי מדי" במידה לא מספקת. במיון הלאומני הגדול של תור הזהב ההולנדי, רמברנדט, האלס (Hals), סטיין (Steen) וורמיר (Vermeer) הועלו על נס כקול הלאומי האותנטי, ודה לרס – הקלאסיקן מהעיר לייז' שאמר להולנדים לצייר אלים במקום שכנים – הוקע כנבל שהרג את הציור ההולנדי. הוא ספג ביקורת קשה, ולאחר מכן נמחק מהסיפור כליל.
המחקר המודרני מנסה לתקן זאת. התערוכה של מוזיאון רייקסמוזיאום טוונטה, סוף סוף! דה לרס, טענה את הטענה בפשטות: שהוא ראוי להכרה כאחד האמנים המשפיעים והנערצים ביותר של תור הזהב ההולנדי.
מדוע ז'ראר מכונה גאון
הטיעון החזק ביותר לזכותו אינו נוגע לטכניקת המכחול. הוא נוגע למוח שיכול היה לפעול בשני רבדים שונים לחלוטין, ושיכול היה להמשיך לפעול גם כשנחרב הראשון.
הרובד הראשון הוא של צייר. דה לרס הגיע לאמסטרדם כאמן פרובינציאלי אלמוני והפך לאמן המבוקש ביותר שלה בתוך שנים ספורות, כשהוא מפיק מאות תמונות ומחזורים דקורטיביים עצומים ברמת גימור ושליטה קומפוזיציונית שבני זמנו תיארו כנטולת פגמים. זוהי מיומנות לא פחות מאשר אינטלקט – יד מאומנת, עין לפרופורציות ומהירות עצומה.
הרובד השני הוא של תיאורטיקן, והוא מרשים עוד יותר. ב-1689 הוא איבד את החוש שעליו נשענה כל המקצועיות שלו, ובמקום לעצור, הוא הפך את הפרקטיקה שלו לדוקטרינה. הוא נאלץ להחזיק קומפוזיציות שלמות בזיכרונו, להסיק לגביהן באופן מופשט, ולהכתיב תיאוריה שיטתית של אמנות חזותית מבלי לראות תמונה אחת נוספת. הספר Het groot schilderboeck המשיך לעצב את האופן שבו לימדו ציירים במשך דורות. העיוורון לא הפחית מסמכותו; הוא כנראה ריכז אותה, שכן אדם שאינו יכול להסתכל חייב לטעון על בסיס עקרונות.
טיעון הנגד הוא אמיתי והיה במשך מאתיים שנה עמדת הרוב. הקלאסיציזם של דה לרס היה מושאל ולא מומצא – האידיום האקדמי הצרפתי והאיטלקי כבר היה מגובש לחלוטין כשהוא אימץ אותו. הדמויות האידיאליות שלו יכולות להיתפס כקרות ונוסחתיות בהשוואה לציירים שזלזל בהם; איש מעולם לא טען שהוא ראה פנים אנושיות כפי שראה רמברנדט, ודיוקנו של דה לרס על ידי רמברנדט ממחיש זאת היטב. השפעתו, יתרה מכך, נחשבה זמן רב לאחראית לשקיעת הציור ההולנדי עצמו – אישום שדבק בו במשך כמעט מאתיים שנה. איש אינו משתמש במילה "גאון" בהקשר שלו. אוצרי תערוכת טוונטה בוחרים ב"משפיע ונערץ", שזו הגדרה זהירה וכנראה נכונה.
מורשת
המוניטין של דה לרס השלים מעגל מלא: הצייר האופנתי ביותר באמסטרדם, לאחר מכן התיאורטיקן הסמכותי ביותר באירופה, אחר כך האיש שהואשם בהרס האמנות ההולנדית, וכעת נושא לשיקום. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא טווח השפעתו. דרך Het groot schilderboeck הוא הגיש למאה ה-18 אוצר מילים לדיבור על ציור, ו"כנפי המלאך" של הכנסייה המערבית עדיין מראים מה היה מסוגל לעשות עם מכחול לפני שהאור כבה.