ז'ורז' פומפידו: הנכד של איכר שבנה מחדש את פריז
ז'ורז' פומפידו בילה את מאי 1968 עושה משהו שמעטים מראשי ממשלות ניסו לעשות במהלך משבר מהפכני אמיתי: הוא ניהל משא ומתן. בזמן שסטודנטים ושוטרים נלחמו ברחובות פריז ושביתות כלליות השתקו את המדינה, ראש ממשלת צרפת ישב עם איגודים ומעסיקים בועידת גרנל ובאופן שיטתי הפריד את העובדים השובתים מתנועת הסטודנטים, ופירק את המשבר הפנימי החמור ביותר של הרפובליקה החמישית ללא דיכוי נרחב, שנשיאו נראה כאילו שוקל זמנית. זו הייתה המעשה המגדיר בקריירה שנבנתה כמעט כולה על יכולת שקטה — תכונה שהובילה את נכדו של איכר מכפר בקנטל לארמון האליזה, ולאחר מכן, תוך חמש שנים, לקבר לא מסומן שנחפר על ידי סרטן נדיר שהסתיר מהמדינה שהנהיג.
מבית ספר כפרי לאקול נורמל סופרייר
פומפידו נולד ב-5 ביולי 1911, במונבודיף, קומונה קטנה במחוז קנטל בדרום-מרכז צרפת, למשפחה מורים שהוריהם משני הצדדים היו איכרים בעלי אמצעים צנועים. עלייתו הייתה תוצאה של הסולם המריטוקרטי שמערכת החינוך הצרפתית הציעה לילד מחוזי מוכשר: ציונים גבוהים בתחרות הכללית הלאומית, לימודי הכנה בתיכון פייר-דה-פרמה ובתיכון היוקרתי לואי-לה-גראן — שם התיידד עם המשורר והנשיא העתידי מסנגל לאופולד סדאר סנגור — וקבלה לאקול נורמל סופרייר, ממנה סיים עם אגרגציה בספרות, מה שהציב אותו בתוך האליטה האינטלקטואלית של צרפת. הוא לימד מדעי הרוח בתיכון אנרי הרביעי בפריז במהלך שנות ה-30 וה-40, ושירת כקצין מודיעין במלחמת העולם השנייה, חניכה לא זוהרת אך מעצבת בשירות המדינה לפני שנכנס לפוליטיקה באופן רשמי.
בנקאי, ראש מטה, ראש ממשלה
ב-1953, גי דה רוטשילד גייס את פומפידו לבנק רוטשילד, שם עלה לדרגת מנהל כללי עד 1956, מה שהעניק לו שליטה פיננסית יוצאת דופן בקרב מנהיגים פוליטיים צרפתיים בני דורו. עד אז הוא הפך לבעל ברית הדוק של שארל דה גול, שירת בתקופות כהונה מרובות כראש מטהו ומילא תפקיד מכריע בניסוח החוקה שהקימה את הרפובליקה החמישית ב-1958. דה גול מינה אותו לראש ממשלה באפריל 1962 — בחירה שנויה במחלוקת, מכיוון שפומפידו לא החזיק במושב באספה הלאומית — והוא המשיך לכהן בתפקיד זה זמן רב יותר מכל ראש ממשלה אחר של הרפובליקה החמישית, ושרד הצבעת אי-אמון כושלת ב-1962 ואת פיזור הפרלמנט והבחירות החדשות שבאו בעקבותיו. כהונתו כללה ניהול שביתת הכורים הגדולה של 1964 והקמת קרן התעסוקה הלאומית ב-1963 כדי לרכך את העובדים מול שינויים תעשייתיים, יסודות שהכינו אותו למבחן ההרבה יותר גדול של 1968.
גרנל והשבר עם דה גול
כאשר פרצה התקוממות מאי 1968 — כיבושים סטודנטים התפשטו לשביתה כללית שנראתה באופן זמני כאילו מאיימת על המדינה עצמה — הסדר המוסכם של פומפידו עם העובדים והעסקים בגרנל פיצל את העובדים השובתים מתנועת הסטודנטים הרדיקלית יותר ופירק את המשבר מהתנופה המהפכנית שלו, הישג ניהול פוליטי שיוחס בהרחבה להצלת הממשלה. עם זאת, האירוע הטיל משקל על יחסיו עם דה גול, במיוחד לאחר עזיבתו הבלתי מוסברת והלא מדווחת של הנשיא לבאדן-באדן בימים המסוכנים ביותר של המשבר. פומפידו הוביל את הגוליסטים לניצחון מכריע בבחירות הפרלמנטריות שלאחר מכן ב-1968 לפני שהתפטר מתפקיד ראש הממשלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נשיא צרפת
דה גול התפטר מהנשיאות לאחר שהפסיד במשאל עם חוקתי ב-1969 על אזוריות ורפורמה בסנאט, ופומפידו ניצח בבחירות שהתקיימו ביוני 1969 באופן מכריע, כשהביס את הנשיא הממלא מקום אלן פוהר 58% מול 42%. כנשיא, הוא שלט באופן פרגמטי יותר מקודמו, בעודו שומר על זיקה גוליסטית. תוכניתו הפנימידריבה קידמה מודרניזציה תעשייתית בתחומי הרכב, חקלאות, פלדה, טלקומוניקציה, אנרגיה גרעינית ותעופה חלל, הקים את שכר המינימום (SMIC) ומשרד סביבה נפרד, והשיק את תוכנית הרכבת המהירה TGV לצד פרויקט שיגור החלל אריאן. הוא עיצב מחדש את פריז עצמה, כשהזמין את מוזיאון האמנות המודרנית סנטר בובור — ששמו שונה לסנטר פומפידו לכבודו ונחנך ב-1977 — בעודו פיקח על הריסת שוקי לה אל ההיסטוריים, בניית מגדל מונפרנאס, וכביש מהיר לאורך הסיין, התערבויות עירוניות שעדיין שנויות במחלוקת בצרפת עד היום.
במדיניות החוץ, פומפידו אירח את פסגת האג המכרעת בדצמבר 1969 שהחייתה את שיתוף הפעולה של קהילת האירופית, ביטל את ה veto של דה גול כדי להבטיח את קבלתה של בריטניה לקהילה הכלכלית האירופית ב-1 בינואר 1973, וטיפח יחסים חמים עם וושינגטון של ריצ'רד ניקסון — ניקסון והנרי קיסינג'ר נחשבו כמי שמחזיקים בו בהערכה גבוהה — ועם מוסקבה של ליאוניד ברז'נייב, פגש את המנהיג הסובייטי חמש פעמים. הוא בנה גם קשרים עם מדינות אפריקה עצמאיות חדשות, כשהוא סייר במאוריטניה, סנגל, חוף השנהב, קמרון וגבון ב-1971.
מוות מוסתר
לאורך שנתו האחרונה בתפקיד, שמועות על מחלה חמורה הקיפו את פומפידו גם כאשר ממשלתו הכחישה רשמית כל בעיה. הוא מת בדירתו בפריז ב-2 באפריל 1974, ממחלת הדם ולדנשטרום מקרוגלובולינמיה, סרטן נדיר, לאחר ששמר ביומן שלו פגישה מתוכננת עם נשיא רואנדה לאותו יום. הוא נקבר ב-4 באפריל באורווילייר, בבית אפיאנר לשעבר שרכש כמקום מנוחת סוף שבוע, לאחר טקס זיכרון רשמי בנוטרדאם דה פריז שהתאספו בו 3,000 אישי ציבור ויום אבל לאומי הוכרז. הסודיות שסביב מחלתו גרמה לקונצנזוס פוליטי שנשיאי צרפת עתידיים יגלו את מצבם הבריאותי — הבטחה שיורשו, פרנסואה מיטראן, עצמו עקף במהלך כהונתו.
למה ז'ורז' נקרא גאון
המקרה החזק והממשי ביותר לגאונותו של פומפידו הוא משא ומתן גרנל עצמו: ראש ממשלה העומד מול מה שנראה, ברגע ההוא, כקריסת המדינה הצרפתית, שבח בין דיפלומטיה עובדתית ופרטנית לדיכוי, והצליח לפרק קואליציה מהפכנית בחולשתה הגדולה ביותר. בשילוב עם יכולתו החריגה הרחבה — הכשרה אינטלקטואלית של פרופסור לספרות, שליטה בנושאים פיננסיים של בנקאי, ומשמעת של פקיד כסגנו הוותיק ביותר של דה גול — זה יוצר מקרה אמיתי לגיוון יוצא דופן ולא להבזק בודד של גאונות.
הטיעון הכנגד הכנה קטן יותר בקנה מידה אך אמיתי: התערבויותיו העירוניות בפריז, במיוחד הריסת לה אל וכביש הסיין, נותרות בין ההחלטות התכנוניות המבקרות ביותר בהיסטוריה המודרנית של העיר, והסתרתו מחלה סופנית מהמדינה שהנהיג מעלה שאלות לגיטימיות לגבי שקיפות שמערכת הפוליטית שלו עצמה עשתה צעדים מפורשים כדי למנוע מלחזור. רשומותיו אינן כוללות את השימוש הסמכותני בכוח המאפיין מספר דמויות אחרות בתקופתו; הביקורת החריפה ביותר על פומפידו נוגעת לטעם ולגילוי, לא לדיכוי.
מורשת
שמו של פומפידו נותר נראה בעיקר במוזיאון שנושא את שמו, מבנה שהפך אמנות עכשווית למוסד המוני בפריז והפך לתבנית שיוצאת למץ, מאלגה, בריסל ושאנגחאי. ההספד שלו עצמו, שכך נאמר משקף את דעתו הצנועה על מנהיגות, נקרא: "עמים מאושרים אינם נזכרים בהיסטוריה" — שורה אירונית לאיש שחמש שנות כהונתו שינו את הנוף הפיזי והכלכלי של צרפת המודרנית באותה מידה כמעט כל נשיא של הרפובליקה החמישית מאז.