גסטון תורן (Gaston Thorn): המתווך בין שני ענקים
בשנת 1943, תלמיד בית ספר בן חמש-עשרה בלוקסמבורג הכבושה ארגן מחאות נגד תרגילי צבא חובה וגיוס כפוי של בני ארצו לצבא הגרמני. הוא בילה חודשים במחנה תיקון נאצי בשל כך. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, אותו אדם נטל לידיו את נשיאות הנציבות האירופית, כשהוא ניצב בין שאיפותיהם של רוי ג'נקינס (Roy Jenkins) לבין אלו של ז'אק דלור (Jacques Delors), בשנים שבהן רווחה הסברה שהקהילה האירופית נמצאת בתהליך של כישלון. כל הקריירה של גסטון תורן הוקדשה לניצול מנופים קטנים מאוד להשגת השפעה רבה.
משפחה ליברלית
הוא נולד ב-3 בספטמבר 1928 בלוקסמבורג (Luxembourg City). אביו, אדוארד תורן (Edouard Thorn), היה מהנדס רכבות שעבד עבור הרכבות הצרפתיות — המשפחה בילתה את ילדותו המוקדמת של גסטון בשטרסבורג (Strasbourg) וחזרה ללוקסמבורג עם פרוץ המלחמה — וליברל מושבע שנעצר בעצמו על התנגדותו לגרמניזציה של הדוכסות הגדולה בהוראת היטלר. פעילות ההתנגדות של הבן, ומאסרו, היו ירושה משפחתית לא פחות מאשר בחירה אישית.
לאחר המלחמה החל ללמוד רפואה במונפלייה (Montpellier), עבר למשפטים, והמשיך בלימודיו בלוזאן (Lausanne) ובפריז (Paris). הוא הוסמך כעורך דין בלוקסמבורג והחל לעסוק במקצוע ב-1955. הוא כבר היה דמות בולטת בפוליטיקה הסטודנטיאלית, והגיע לנשיאות הוועידה העולמית של הסטודנטים. בשנת 1957 נשא לאישה את העיתונאית ליליאן פטי (Liliane Petit); לזוג נולד בן אחד.
המפלגה הדמוקרטית
הוא נכנס לפוליטיקה ב-1959 מטעם המפלגה הדמוקרטית הליברלית, וזכה במושב בפרלמנט של לוקסמבורג ובמקביל בפרלמנט האירופי, שם שירת עשר שנים עד 1969 ועמד בראש הוועדה לענייני אפריקה — מה שהקנה לו את הכינוי "גסטון האפריקאי". הוא הפך ליושב ראש המפלגה בתחילת שנות השישים וכיהן כחבר מועצת העיר לוקסמבורג מ-1961 עד 1963.
בשנת 1969 פייר ורנר (Pierre Werner) צירף אותו לממשלה כשר החוץ, יחד עם תחומי השירות הציבורי והספורט. הוא החזיק בתיק החוץ, בתצורה כזו או אחרת, עד 1980.
ראש הממשלה
ב-26 במאי 1974 ניצח תורן בבחירות הכלליות עם מספר הקולות האישי הגבוה ביותר שתועד אי פעם בלוקסמבורג. היה זה קרע של ממש: הליברלים שברו שבעים וחמש שנים של דומיננטיות נוצרית-סוציאלית וסיימו את כהונתו של פייר ורנר שנמשכה חמש-עשרה שנה. תורן הקים קואליציה סוציאליסטית-ליברלית וכיהן כראש ממשלה עד 1979, תוך שהוא שומר על משרד החוץ ומוסיף את תיק הכלכלה ב-1977. הוא הציג את עצמו, למעשה, כאלטרנטיבה מודרנית ופרגמטית לסדר הישן, והשתמש באמצעי התקשורת בתבונה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מדיניות החוץ תחתיו הייתה זהירה — לוקסמבורג שמרה על קו ניטרלי במכוון בסכסוך הערבי-ישראלי — ואטלנטיסטית. הניסוח שלו למבוכה המרכזית של התקופה היה קולע: הצורך, כדבריו, "לפרוץ מהדילמה שבה אדם נחשב לאירופי גרוע אם הוא תומך בברית, וחבר לא מהימן בברית אם הוא תומך באחדות אירופית."
במהלך עשר שנים הוא עמד בראש מועצת השרים של ה-EEC ארבע פעמים, וצבר ידע עבודה חסר תקדים על מנגנוני הקהילה. ב-1975 הוא נבחר לנשיא המושב ה-30 של העצרת הכללית של האו"ם, שם נודע ביכולתו להגיע לפשרות באמצעות דיון ופיוס ולא באמצעות עימות.
כאשר הנוצרים-סוציאליים חזרו לשלטון ביוני 1979, הוא נשאר בממשלה כסגן ראש הממשלה ושר החוץ, והוסיף את תחומי סחר החוץ, ענייני כלכלה ומשפטים.
בריסל
במועצה האירופית בוונציה ביוני 1980 הוא מונה לרשת את רוי ג'נקינס בראשות הנציבות ברוב כמעט מוחלט. רק צרפת התנגדה, בטענה שתורן פדרליסט מדי ומחויב מדי לכוח על-לאומי עבור הקהילה. הוא כיהן בתפקיד מ-1981 עד תחילת 1985.
נציבות תורן ירשה את התקופה הגרועה ביותר בחיי הקהילה: מלחמת ההנחות בתקציב הבריטי, קיפאון, אינטרס עצמי לאומי גובר ותנאים כלכליים קשים ברחבי המדינות החברות. מטרתו המוצהרת הייתה איחוד כלכלי, מוניטרי ופוליטי גדול יותר, וניסיונו בניהול קואליציה התברר כשימושי ישירות בגישור על האינטרסים המנוגדים סביב השולחן.
התוצאות המוחשיות היו צנועות אך אמיתיות. הוא השיג הסכמה על מדיניות דיג משותפת — מחלוקת שהביסה אחרים — והניח את התשתית להצטרפותן של ספרד ופורטוגל, שיצאה לפועל שנה לאחר שעזב. בדרך כלל מייחסים לו את שמירת הקהילה מאוחדת בנקודה שבה לאומיות ומצוקה כלכלית משכו אותה לכיוונים מנוגדים, ואת הכנת הקרקע שעליה בנה דלור לאחר מכן.
לאחר מכן
בשנת 1985 הפך לנשיא הבנק הבינלאומי בלוקסמבורג (Banque Internationale à Luxembourg), תפקיד שמילא עד 1999, ומ-1987 עמד בראש גוף השידור RTL וניהל אותו, ובהמשך עמד בראש קבוצת המדיה CLT. הוא היה נשיא האינטרנציונל הליברלי והתנועה האירופית הבינלאומית, וחבר בוועדה התלת-צדדית, בוועידת בילדרברג (Bilderberg) ובוועדת ז'אן מונה (Jean Monnet Committee). העיטורים שלו כללו את הצלב הגדול של מסדר אדולף מנאסאו, הצלב הגדול של לגיון הכבוד ומסדר פיוס, לצד תארי אבירות בריטיים של הכבוד במסדר הוויקטוריאני המלכותי ומסדר סנט מייקל וסנט ג'ורג'. הוא נפטר ב-26 באוגוסט 2007.
מדוע גסטון נקרא גאון
הטענה נוגעת למיומנות פוליטית ולא לאינטלקט, וזו מיומנות ספציפית ומוערכת בחסר: היכולת לחלץ הסכמה מצדדים שאין להם עניין להסכים, תוך ייצוג מדינה שכמעט אין לה משקל משל עצמה. לוקסמבורג לא העניקה לתורן דיוויזיות או מנוף כלכלי. מה שהיא נתנה לו היה האמינות של המתווך חסר הפניות, והוא בנה קריירה שלמה על המקצוע — ארבע כהונות כיושב ראש מועצת השרים של ה-EEC, נשיאות עצרת האו"ם שהתנהלה בפיוס ולא בעימות, קואליציה סוציאליסטית-ליברלית בבית, ונציבות שנאלצה להחזיק עשר ממשלות מסוכסכות בחדר אחד. בני דורו תיארו אותו כאדם שהתמודד עם סוגיות מהותיות מבלי להסתבך בפרטים, מה שהיה יכולת אמיתית ונדירה בגוף סבוך מבחינה פרוצדורלית כמו הקהילה.
טיעון הנגד משמעותי. תורן לא הפיק שום דוקטרינה, שום אמנה חתומה ושום רעיון שיוחס לשמו; נשיאות הנציבות הטרנספורמטיבית של אותה תקופה שייכת לדלור, שבא אחריו. כהונתו שלו מתוארת בדרך כלל במונחים של הישרדות, ושני הישגיה — מדיניות דיג ועבודה הכנתית על הרחבת איבריה — קטנים בהשוואה לשוק המשותף. לא נכתבה עליו ביוגרפיה מלאה. הוא היה נושא ונותן מצטיין ומנהל מוכשר שתפס את הכיסא בעשור רע ומסר אותו במצב טוב יותר מכפי שמצא אותו. זהו הישג מקצועי רציני, וזה אינו גאונות.
מורשת
הוא הארכיטיפ של תרומה לוקסמבורגית מובהקת לפוליטיקה האירופית: פוליטיקאי של מדינה קטנה שהופך לחיוני דווקא משום שהוא לא מאיים על אף אחד. הקהילה שהוא ניוט דרך תחילת שנות השמונים נחשבה במידה רבה ככישלון; זו שהוא מסר לדלור ב-1985 כללה הסכם דיג, נתיב מוסדר לחברות ספרדית ופורטוגזית, ומספיק לכידות שנותרה כדי לנסות את השוק המשותף. הקריירה של תורן מציעה שהמדד השימושי לדמות כזו אינו מה שבנה, אלא מה שלא קרס תחת משמרתו.