פרידריך קורנט (Friedrich Kurrent): האדריכל המתוסכל שבנה במקום זאת בית ספר
פרידריך קורנט אהב לתאר את עצמו, בביטול עצמי אופייני, כ"אדריכל מתוסכל" – דבר מוזר לומר על אדם שהיה שותף להקמת אחד הקולקטיבים האדריכליים המכוננים של אוסטריה שלאחר המלחמה, החזיק בקתדרה באחת האוניברסיטאות הטכניות המובילות בגרמניה במשך למעלה משני עשורים, ובילה את שנותיו האחרונות במאבק להצלת המבנים עצמם שבנה דורו. לעמיתו פרידריך אחלייטנר (Friedrich Achleitner) היה תיאור חד יותר: מורליסט ש"צדק כמעט בכל הזמן".
זלצבורג, הולצמייסטר, ודור של חברים לספסל הלימודים
קורנט נולד ב-10 בספטמבר 1931 בזלצבורג. הוא למד בבית הספר למקצועות טכניים (Gewerbeschule) בזלצבורג בין השנים 1945 ל-1949 לצד חברים לספסל הלימודים שיישארו מרכזיים בקריירה שלו במשך עשורים – וילהלם הולצבאואר (Wilhelm Holzbauer), אוטו לייטנר (Otto Leitner), והמבקר והסופר פרידריך אחלייטנר. הוא המשיך ללימודים באקדמיה לאמנויות יפות בווינה תחת קלמנס הולצמייסטר (Clemens Holzmeister), אחד האדריכלים המשפיעים ביותר במאה העשרים באוסטריה, וסיים את לימודיו עם תעודת גמר בשנת 1952. בשנים 1956 ו-1957 עבד כעוזר לקונרד ואכסמן (Konrad Wachsmann) באקדמיית הקיץ של זלצבורג, מה שהציב אותו בתחילת הקריירה שלו ישירות במסלולו של אחד מאנשי המערכות התיאורטיקנים הקפדניים ביותר של המודרניזם בנושא טרומיות ומבנה.
קבוצת עבודה 4 (Arbeitsgruppe 4)
הפרק המקצועי המגדיר של קורנט היה Arbeitsgruppe 4, הקולקטיב שהקים יחד עם חבריו לספסל הלימודים מזלצבורג – בעיקר וילהלם הולצבאואר ו, עד 1964, יוהאנס שפאלט (Johannes Spalt) – שהיה פעיל בערך משנת 1951 עד 1974. הקבוצה התפרסמה בזכות יצירת מה שמבקרים כינו מאוחר יותר עבודות מפתח של המודרניזם האוסטרי שלאחר המלחמה, עם דגש מיוחד על אדריכלות קדושה: כנסיות ומרכזי קהילה שנבנו ברחבי אוסטריה וגרמניה בתקופה שבה מוסדות דתיים חישבו מחדש איך צריכה להיראות כנסייה מודרנית. עבודות שנבנו ושיוחסו לקורנט מתקופה זו ואילך כוללות את שיפוץ כנסיית פארש (Parsch) בזלצבורג (1956), המרכז הקהילתי Seelsorgezentrum בסטייר-אנסלייטן (1961), כנסיית סנט יוזף בזלצבורג (1964), הרחבת ה-Zentralsparkasse ברובע פלורידסדורף בווינה (1974), בניין מגורים ברחוב נוביגאסה בווינה (1987), הסבת קמפוס בית החולים הכללי הישן של וינה (1998), כנסיית הקהילה של סנט לורנץ בקיρχהיים (1998), ובשנת 2004, אולם תערוכות זיכרון בסומרין (Sommerein) המוקדש לעבודתה של שותפתו לחיים, הפסלת ואמנית הטקסטיל מריה ביליאן-בילגר (Maria Biljan-Bilger).
עשרים ושלוש שנים במינכן
בשנת 1973, קיבל קורנט משרת פרופסור לעיצוב, עיצוב מרחבי ואדריכלות קדושה באוניברסיטה הטכנית של מינכן, תפקיד בו החזיק עד 1996 – עשרים ושלוש שנים שהפכו אותו לאחד ממורי האדריכלות המגדירים של דורו בעולם דובר הגרמנית. הוא שימש כדיקן הפקולטה לאדריכלות בין השנים 1981 ל-1983. עמיתים וסטודנטים לשעבר זכרו אותו פחות בשל רשמיות באולם ההרצאות ויותר בשל סגנון הוראה מעשי ודיאלוגי שנבנה סביב סיורי שטח ומעורבות ישירה עם סטודנטים, והוא זכה מאוחר יותר להכרה על חניכת סטודנטים שהמשיכו לייצר מאות מודלים של שחזור המתעדים אייקונים אדריכליים מודרניסטיים, ובכך הרחיב את אינסטינקטי השימור שלו לתוך הפדגוגיה עצמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →איש שימור ופעיל
מעבר לעבודות הבנייה שלו, הפך קורנט לאחד הקולות העקביים ביותר בווינה לשימור אדריכלי, בקמפיין להצלת מבנים היסטוריים כולל ה-Semper Depot ובניין הבנק של אדולף לוס (Adolf Loos) ברחוב מריה הילפר, והוא היה כוח מניע מאחורי שיקום רובע שפיטלברג, אחד הרבעים ההיסטוריים השמורים ביותר בווינה. הוא ארגן תערוכות משפיעות על אדריכלות כנסיות, בתי ספר, תיאטראות ותקופת ה-Fin-de-Siècle בווינה, עבודה שמיצבה אותו כהיסטוריון ואוצר לא פחות מאשר כאדריכל פעיל בעשורים המאוחרים שלו. הוא היה ממייסדי האגודה האוסטרית לאדריכלות ב-1965 וקיבל את פרס האדריכלות של העיר וינה בשנת 1979.
בית הכנסת שהוא מעולם לא בנה
הפרויקט שנראה כי קורנט דאג לו באופן אישי ביותר היה כזה שמעולם לא יצא אל הפועל: עיצוב לבית כנסת בכיכר שמרלינגפלאץ בווינה, הממוקם בין הפרלמנט האוסטרי לארמון אפשטיין. שרטוטים מפורטים שרדו באוסף ה-Architekturzentrum Wien, אך המבנה עצמו מעולם לא נבנה, שאיפה לא גמורה שעמיתים וכותבי הספדים חזרו אליה שוב ושוב כסמל לפער בין האידיאליזם של קורנט לבין מה שהמוסדות האוסטריים שלאחר המלחמה היו מוכנים לבנות.
מדוע פרידריך מכונה גאון
המקרה של קורנט עבור המילה נשען על צורה ספציפית ומתועדת היטב של אינטליגנציה יצירתית: היכולת לתרגם רצינות קפדנית, כמעט מוסרית, לגבי קנה מידה אנושי ואומנות למבנים שעזרו להגדיר איך נראתה אדריכלות קדושה מודרנית באוסטריה ובגרמניה שלאחר המלחמה, ואז לשאת את אותה רצינות לשלושה עשורים של הוראה ואקטיביזם שימורי. התיאור של פרידריך אחלייטנר אותו כ"מורליסט" ש"צדק כמעט בכל הזמן" הוא הקרוב ביותר אליו מגיע מקור כלשהו כאן למילה גאון, וזהו תחליף מעיד – הוא מייחס לקורנט סוג של שיקול דעת אתי ואסתטי שעמיתיו סמכו עליו יותר מאשר סמכו על שלהם, ולא מייחס לו גאונות המצאתית יוצאת דופן באופן שבו המילה משמשת בדרך כלל עבור מעצב בעל חזון בודד.
טיעון הנגד הכן הוא שקורנט עצמו התנגד לכל מסגור הרואי של הקריירה שלו, והתבדח שהוא הפך למתחרה של עצמו וכינה את עצמו "מתוסכל" – שיפוט המושרש בחלקו בבית הכנסת שלא נבנה בשמרלינגפלאץ ובחלקו בתחושה רחבה יותר שהאידיאלים המודרניסטיים של דורו הקדימו את מה שהמוסדות האוסטריים היו מוכנים לממן. חלק גדול מההשפעה המשמעותית ביותר שלו בשלב מאוחר של הקריירה הגיע באמצעות הוראה, אוצרות ודוגלות בשימור ולא באמצעות גוף עבודות אייקוני מובהק, מה שמסבך כל טענה לגאונות הנשענת באופן צר על תפוקת עיצוב אינדיבידואלית.
מורשת
קורנט מת בווינה ב-10 בינואר 2022 בגיל 90, ונזכר ברחבי עולם האדריכלות דובר הגרמנית, כפי שצוין ברשימה באחד ההספדים, כ"מורה, פעיל, מציג, מגלה, חוקר, מייסד, מבקר, קורא, כותב, אורבניסט ומשמר" – תיאור בולט בכך שהוא מונה כמעט כל תפקיד שאדריכל יכול למלא מלבד פשוט "בנאי". הטווח הזה הוא עצמו המורשת שלו: גוף של אדריכלות קדושה שנבנתה משנות ה-Arbeitsgruppe 4, דור של אדריכלים שהוכשרו במינכן ועברו בכיתתו, וגוף עבודות שימור שעזר לשמור על המורשת המודרניסטית וההיסטורית של וינה עומדת עבור הסטודנטים שלמדו אותה אחריו.