פרידריך האייק: הוויכוח הארוך נגד תכנון
בקיץ 1975, בפגישה של המחלקה למחקר שמרני, דובר הסביר בסבלנות מדוע "דרך האמצע" היא המסלול הפרגמטי. מרגרט תאצ'ר הושיטה יד לתיק שלה, שלפה את 'חוקת החירות' של פרידריך האייק, הרימה אותו לחדר ואמרה: "זה מה שאנחנו מאמינים בו" — ואז הטיחה אותו על השולחן. הספר הופיע חמש-עשרה שנים קודם לכן לקבלת פנים כל כך קרירה שהאייק התאכזב ממנה בגלוי. הוא היה בן שבעים-ושש, ורק עכשיו הפך לכלכלן המשפיע ביותר של המחצית השנייה של המאה.
ירושה וינאית
פרידריך אוגוסט פון האייק נולד בווינה ב-8 במאי 1899 לתוך שושלת אינטלקטואלית. אביו אוגוסט היה רופא עירוני ומרצה לבוטניקה במשרה חלקית; סבו מצד אביו לימד מדעי הטבע וכתב על סיסטמטיקה ביולוגית; סבו מצד אמו, פרנץ פון יוראשק, היה כלכלן וחבר קרוב של אויגן פון בהם-באוורק, ממייסדי האסכולה האוסטרית. מצד אמו הוא היה בן דוד שני של לודוויג ויטגנשטיין, והיה בין הראשונים שקראו את ה'טרקטטוס' כשהופיע בגרמנית ב-1921; הוא אמר שהפילוסופיה ושיטות הניתוח של ויטגנשטיין השפיעו עמוקות על מחשבתו שלו. הוא גדל ללא דת, והחליט בגיל חמש-עשרה שהוא אגנוסטיקן.
המלחמה שהפכה אותו לכלכלן פוליטי
ב-1917 הצטרף לגדוד ארטילריה ונלחם בחזית האיטלקית, איבד את השמיעה באוזנו השמאלית ועוטר באומץ לב. הוא היה בוטה לגבי מה שזה עשה לו: "ההשפעה המכרעת הייתה באמת מלחמת העולם הראשונה. זה מחייב להפנות את תשומת הלב לבעיות של ארגון פוליטי." באוניברסיטת וינה הוא קיבל דוקטורט במשפטים (1921) ובמדע המדינה (1923), וכשהאוניברסיטה נסגרה לזמן קצר, בילה זמן בצביעת תאי מוח במכון לאנטומיה של המוח של קונסטנטין פון מונקוב — פרק זמן שזרע ספר שלא יפרסם במשך שלושים שנה. הוא היה סוציאליסט עד גיל עשרים-ושלוש בערך, והפסיק להיות כזה לאחר שקרא את 'סוציאליזם' של לודוויג פון מיזס.
לונדון, והדו-קרב עם קיינס
לאחר שנת מחקר אומללה בניו יורק תחת ג'רמיה ג'נקס (1923-24) הוא חזר לווינה, הצטרף לסמינר הפרטי של מיזס לצד מאכלופ, שוץ והאברלר, והקים את המכון האוסטרי לחקר מחזור עסקים. ב-1931 ליונל רובינס הביא אותו לבית הספר לכלכלה של לונדון, שם הוכר במהירות כתאורטיקן מוביל ושם עבודתו על תיאום מחירים הזינה את המיקרו-כלכלה המודרנית דרך ג'ון היקס ואבא לרנר. זה גם הציב אותו מול ג'ון מיינארד קיינס. קיינס סקר את 'מחירים וייצור' כ"אחד הבלבולים המפחידים ביותר שקראתי אי פעם," והוסיף: "זו דוגמה יוצאת דופן לאיך, כשמתחילים עם טעות, לוגיקן חסר רחמים יכול להסתיים בבית משוגעים." האייק הפסיד בוויכוח הזה בפומבי ובאופן מקיף. רובינס חזר בו מאוחר יותר מהספר האוסטרי שלו. ניקולס קלדור הרס אותו בדפוס. עד שנות ה-40 הכלכלה הטכנית שלו התעלמה ברובה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הספר שברח מהאקדמיה
אז הוא כתב סוג אחר של ספר. 'הדרך לשעבוד' (1944) טען שכיוון מרכזי של החיים הכלכליים נוטה לפי ההיגיון שלו לעבר עריצות, ושהפשיזם, הנאציזם והסוציאליזם המדינתי חלקו שורש במקום לעמוד מנוגדים. קיצוב נייר בזמן מלחמה הפך אותו לכל כך נדיר בבריטניה שהאייק כינה אותו "אותו ספר בלתי ניתן להשגה"; המהדורה האמריקאית ותקציר ב-'רידרס דייג'סט' באפריל 1945 הפכו אותו לתופעה. הוא נזהר לגבי מה שהוא לא אמר. הוא תמך ב"מינימום מובטח של מזון, מחסה וביגוד, מספיק כדי לשמר בריאות," וביטוח מאורגן על ידי המדינה נגד הסיכונים הנפוצים של החיים, בתנאי שישב מחוץ לשוק. מה שהוא דחה היה "צדק חברתי," שאותו כינה "ביטוי ריק ללא תוכן שניתן לקביעה."
בעיית הידע
תרומתו העמידה ביותר דחוסה למאמר מ-1945, "השימוש בידע בחברה," שנבחר ב-2011 כאחד מעשרים המאמרים הטובים ביותר שפורסמו ב-'אמריקן אקונומיק רוויו' במאה השנים הראשונות שלו. הטיעון הוא שהידע שכלכלה מודרנית דורשת אינו רק עצום אלא מפוזר — מוחזק מקומית, במשתמע, בנסיבות מסוימות של זמן ומקום — ולכן לא ניתן להרכיבו במרכז. מה שמתאם אותו הוא מחיר. "מנגנון המחירים משרת לחלוק ולסנכרן ידע מקומי ואישי," הוא כתב; צרכנים מגיבים לאותות מחיר מבלי לדעת מה גרם להם. מכאן הגיע סדר ספונטני: השוק כמוסד שהתפתח, כמו שפה, "תוצאה של פעולה אנושית אך לא של תכנון אנושי," בביטוי של אדם פרגוסון.
שממה, נובל, תחייה
הוא עבר לוועדה למחשבה חברתית של אוניברסיטת שיקגו ב-1950 — שכר ששולם על ידי קרן ויליאם וולקר, לא האוניברסיטה, ובאופן בולט לא במחלקה לכלכלה — אז לפרייבורג ב-1962, זלצבורג ב-1969 ("עשיתי טעות במעבר לזלצבורג") וחזרה לפרייבורג. הוא עזר להקים את אגודת מונט פלרין, כתב את 'חוקת החירות' (1960) ושלושת הכרכים של 'חוק, חקיקה וחירות' (1973, 1976, 1979) דרך פרקים של דיכאון ובריאות לקויה. ב-9 באוקטובר 1974 הוא חלק את פרס נובל לכלכלה עם גונאר מירדאל, שהתלונן על כך שצוות עם "אידאולוג." האייק חשד במשהו דומה, בהנחה שהפרס אוזן על פני הספקטרום הפוליטי. הביוגרף שלו כינה זאת "האירוע המחדש הגדול בחייו."
האייק הלא נוח
תחייה הביאה בדיקה. הוא ביקר בצ'ילה תחת פינושה וקיבל את היושב-ראש של כבוד של מכון מחשבה של שוק חופשי שם, ואמר למראיינים: "כמוסדות לטווח ארוך, אני נגד דיקטטורות לחלוטין. אבל דיקטטורה עשויה להיות מערכת הכרחית לתקופת מעבר... אישית אני מעדיף דיקטטורה ליברלית על פני ממשלה דמוקרטית חסרת ליברליזם." הוא כתב ל-'טיימס' שהוא "לא הצליח למצוא אדם אחד אפילו בצ'ילה המושמצת שלא הסכים שהחופש האישי היה גדול בהרבה תחת פינושה מאשר תחת אלנדה." הוא תמך בהגבלות של תאצ'ר על הגירה והודה ב-'חוק, חקיקה וחירות' שעל השאלות הקשות ביותר "אין לי תשובות בטוחות." כשנשאל על יחסו לאנשים שחורים, אמר בלקוניות שהוא "לא אוהב כושים רוקדים." אפילו מעריצים מצאו סתירות: מילטון פרידמן ואנה שוורץ ציינו שאדם שהגן על מוסדות שהתפתחו נגד תכנון רציונלי הציע להחליף את המערכת המוניטרית שהתפתחה במבנה משלו, וג'ון גריי כינה את התוכנית הזו "גרסה אב-טיפוסית של הפילוסופיה שהוא תקף."
מדוע פרידריך מכונה גאון
הטענה של האייק היא אינטלקטואלית, והיא נשענת על רעיון אחד שנרדף במשך שישים שנה על פני ארבע דיסציפלינות. התובנה — שהבעיה המרכזית של סדר כלכלי היא חלוקת הידע, לא הקצאת טובין — עיצבה מחדש את ויכוח החישוב הסוציאליסטי, זרעה כלכלת מידע מודרנית, והגיעה בצורה כל כך קומפקטית שמאמר של חמישה-עשר עמודים עדיין מדורג בין הטובים ביותר שפורסמו אי פעם בכתב העת המוביל של המקצוע. אותו רעיון חוזר כסדר ספונטני בפילוסופיה הפוליטית שלו, ככללים שהתפתחו בתאוריה המשפטית שלו, ובאופן מדהים, כמוח ב-'הסדר החושי' (1952), שם הוא פיתח באופן עצמאי מודל הבייאני של למידה וזיכרון שהוגה לראשונה ב-1920, והשפיע על מדענים מאוחרים יותר כולל ג'רלד אדלמן וחואקין פוסטר. טווח כזה הוא נדיר באמת.
הטיעון הנגדי משמעותי, והוא מגיע בעיקר מבעלי ברית. פרידמן הכריז על עצמו כ"מעריץ עצום של האייק, אבל לא בגלל הכלכלה שלו," וכינה את 'מחירים וייצור' "פגום מאוד" ואת 'התאוריה הטהורה של הון' "בלתי קריאה" בעודו מדרג את 'הדרך לשעבוד' "אחד הספרים הגדולים של זמננו." תאוריית מחזור העסקים שלו הפסידה לקיינס והוא מעולם לא כתב את הספר המובטח על דינמיקת הון. ועדת הנובל שיבחה אותו על אזהרה מפני התרסקות 1929; שלושה ימים לפני כן הוא כתב ש"אין סיבה לצפות להתרסקות פתאומית של הבורסה בניו יורק." פסק הדין של ברוס קולדוול הוגן — נשפט מול הסטנדרט של פילוסופיה פוליטית גמורה, "האייק בבירור לא הצליח." הוא היה הוגה גדול של דבר אחד, לא כלכלן גדול של הכל.
מורשת
הוא מונה לעמית כבוד ב-1984 בעצת תאצ'ר, והיה כל כך מוקסם מהמלכה שהוא אמר לחברים שהוא "נדהם ממנה. הקלות והמיומנות הזו, כאילו הכירה אותי כל חיי"; את ארוחת הערב לאחר מכן הוא כינה היום המאושר בחייו. ג'ורג' ה. וו. בוש העניק לו את מדליית החירות הנשיאותית ב-1991, "על חיים שלמים של מבט מעבר לאופק." רייגן רשם אותו בין שניים או שלושה אנשים שעיצבו את הפילוסופיה שלו ביותר. האייק מת בפרייבורג ב-23 במרץ 1992, בגיל תשעים-ושתיים, ונקבר בווינה. הוויכוח שהוא הפסיד ב-1932 הפך, בתוך חייו שלו, להנחת העבודה של רוב הממשלות עלי אדמות.