פרדריקה ברמר: הסופרת ששינתה את החוק האזרחי של שוודיה
כתב של הניו יורק הרלד טען פעם שרווקה שוודית החיה בשקט מחוץ לסטוקהולם "כנראה מחזיקה במספר הקוראים הגדול ביותר מכל כותבת אחרת על הגלובוס". פרדריקה ברמר מעולם לא ביקשה משרה פוליטית ומעולם לא החזיקה במעמד חוקי להצביע, ובכל זאת רומן שפרסמה בשנת 1856 עורר דיון פרלמנטרי ששיכתב את החוק השוודי בנוגע למעמדם המשפטי של נשים לא נשואות תוך שנתיים. מעט מאוד סופרים בכל מקום צפו בבדיון שהופך לחוק במהירות כזו.
אחוזה פינית, הון שוודי
ברמר נולדה ב-17 באוגוסט 1801 באחוזת טורלה (Tuorla) ליד טורקו, בשטח פינלנד של אז שהיה שייך לממלכת שוודיה, הילדה השנייה מתוך שבעה לקרל פרדריק ברמר ובירגיטה שרלוטה הולסטרום. סביה בנו אימפריה עסקית פינית משמעותית, וכשפרדריקה הייתה בת שלוש עברה המשפחה לסטוקהולם, ומאוחר יותר קנתה את טירת ארסטה (Årsta) כעשרים מייל מחוץ לבירה. היא קיבלה את החינוך המקובל של נערה שוודית מהמעמד הגבוה — מורים פרטיים, שליטה בצרפתית, אנגלית וגרמנית, הכשרה מסוימת כציירת מיניאטורות — וחתמה זאת בטיול גדול ברחבי אירופה בשנים 1821–1822 דרך גרמניה, שווייץ, צרפת והולנד לפני הופעת הבכורה החברתית הרשמית שלה. זו הייתה התחלה נוחה ומוגנת לחיים שיסתיימו בשינוי הקטגוריה המשפטית "אישה לא נשואה" בארצה.
הופעת בכורה אנונימית, מוניטין גדל
ברמר פרסמה את עבודתה הגדולה הראשונה, Teckningar utur vardagslivet (רישומים מחיי היומיום), באופן אנונימי בארבעה כרכים בין 1828 ל-1831; זו הייתה הצלחה מיידית, וב-1 בינואר 1831 העניקה לה האקדמיה השוודית את מדליית הזהב הקטנה שלה, הצטיינות נדירה לסופרת אנונימית. היא המשיכה בסדרת רומנים לאורך שנות ה-30 של המאה ה-19 — בנות הנשיא (1834), נינה (1835), והשכנים (1837), הנחשב בדרך כלל ליצירת המופת שלה מאותה תקופה — והבית ב-1839. השפחה (1840), מחזה המתרחש בעידן הוויקינגי, בחן את מעמדן הנחות של נשים דרך עדשה היסטורית ולא עכשווית, אסטרטגיה שאיפשרה לה להעלות שאלות לא נוחות במרחק בטוח. בשנת 1842 פרסמה את תפילות בוקר תחת שמה המלא בפעם הראשונה, והאקדמיה השוודית הכירה בה עם מדליית הזהב הגדולה שלה ב-1844. בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, ספריה — שהופצו בעולם בעיקר דרך התרגומים לאנגלית של מרי הוויט, שלעיתים מכרו יותר מהמקור השוודי — הפכו אותה לאחת הסופרות הנקראות ביותר בעולם דובר האנגלית, עד כדי כך שלואיזה מיי אלקוט תיארה בנשים קטנות כיצד גברת מארץ' מקריאה את עבודתה של ברמר לבנותיה.
המיעוט המשפטי שלה
הבדיון של ברמר מעולם לא היה תרגיל ספרותי גרידא; הוא הושפע מהמציאות המשפטית שבה חיה. הקוד האזרחי השוודי משנת 1734 סיווג את כל הנשים הלא נשואות כקטינות מבחינה חוקית תחת סמכותו של אפוטרופוס גבר, ובסוף שנות השלושים לחייה נאלצה ברמר לעתור למלך קרל הארבעה עשר ישירות לשם השגת אמנציפציה מהאפוטרופסות של אחיה, בקשה שאושרה בשנת 1840. היא מעולם לא נישאה — היא דחתה הצעת נישואין מפר יוהאן בוקלין לאחר ידידות אינטלקטואלית קרובה בין 1831 ל-1833, אם כי השניים נותרו בהתכתבות לאורך כל חייהם — מה שאומר שהיא חיה תחת מעמד של מיעוט משפטי זמן רב יותר מרוב הנשים במעמדה, וזה חידד את כל מה שכתבה מאוחר יותר על המעמד האזרחי של נשים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אמריקה
בין 1849 ל-1851, יצאה ברמר למסע ממושך ברחבי ארצות הברית במיוחד כדי ללמוד כיצד מוסדות דמוקרטיים משפיעים על חייהן של נשים. היא פגשה את ראלף וולדו אמרסון, הנרי וודסוורת' לונגפלו, ג'יימס ראסל לוול, נתניאל הות'ורן וושינגטון אירווינג בבוסטון ובניו אינגלנד, ביקרה בקהילות שייקר וקווייקרים, חקרה את העבדות בדרום ארצות הברית, סיירה בהתיישבויות סקנדינביות ובטריטוריות של ילידים אמריקאים במערב התיכון, בדקה בתי כלא אמריקאיים, ונסעה לקובה לפני שחזרה צפונה. היא בילתה שישה שבועות נוספים בבריטניה, פגשה את אליזבת גאסקל, צ'ארלס קינגסלי וג'ורג' אליוט וביקרה בתערוכה הגדולה ארבע פעמים. שני הכרכים שכתבה, בתים בעולם החדש (1853–1854), הביאו את תצפיותיה על דמוקרטיה, עבדות ומעמד הנשים חזרה לקוראים אירופאים.
הרתה ודיון ההרתה
ספרה המשפיע ביותר, הרתה, הופיע ב-1856 ותיאר, דרך גיבורה בדיונית, את אותו מיעוט משפטי שברמר עצמה נזקקה פעם להתערבות מלכותית כדי להימלט ממנו. הרומן הצית את מה שחיי הציבור השוודים כינו "דיון ההרתה", דיון שהגיע עד לריקסדאג (הפרלמנט השוודי) בשנת 1858. המחוקקים הגיבו בחוק המאפשר לנשים לא נשואות לעתור לקבלת בגרות משפטית בגיל עשרים וחמש, זכות שהפכה לאוטומטית ב-1863. אותו רומן העלה את שאלת ההשכלה הגבוהה לנשים באופן ישיר מספיק כדי לתרום להקמת המוסד האקדמי הראשון לנשים בשוודיה, Högre Lärarinneseminariet, ב-1861, והעניק השראה לסופי אדלספאר לקרוא לייסוד Tidskrift för hemmet, המגזין הראשון לנשים בשוודיה, ב-1859. מעט רומנים מהמאה התשע-עשרה בכל מקום יכולים להצביע על תוצאה חקיקתית ומוסדית ישירה שכזו.
נסיעות מאוחרות ועבודה אזרחית
מ-1856 עד 1861 יצאה ברמר למסע שאפתני עוד יותר דרך שווייץ, צרפת, איטליה, מלטה, פלשתינה (ארץ ישראל) — שם עקבה אחר חייו של ישו בכל אמצעי תחבורה שהיה זמין, בהגיעה לארץ הקודש בגיל כמעט שישים — קונסטנטינופול ויוון, ופרסמה את התוצאות בשישה כרכים תחת הכותרת חיים בעולם הישן (1860–1862). בבית היא הייתה שותפה להקמת אגודת נשים לטיפול ביתומים לאחר מגפת הכולרה בסטוקהולם (1853) ואגודה לשיפור מצב האסירים (1854), סייעה בהקמת בית ספר לחרשים ב-1860, תמכה בהרחבת זכות הבחירה העירונית לנשים בעלות בגרות משפטית ב-1862, ופרסמה "הזמנה לברית שלום" פציפיסטית בטיימס של לונדון במהלך מלחמת קרים ב-1854.
מדוע פרדריקה נקראת גאונה
מה שמקנה לברמר את התואר אינו חדשנות ספרותית רשמית בסגנון של חלוצה סגנונית, אלא שילוב נדיר ומשמעותי יותר: דיוק תצפיתי של סופרת ריאליסטית — מבקרים כינו אותה זמן רב "ג'יין אוסטן השוודית" בשל מבטה על מנהגים ביתיים — מצורף לרצון המעשי של רפורמטורית שהפכה את ההשפלה המשפטית שלה לעלילה שמחוקקים שוודים לא יכלו להתעלם ממנה. הרתה אינו רומן רדיקלי מבחינה טכנית; כוחו היה בספציפיות ובתזמון, בהגיעו בדיוק כשהחוק האזרחי השוודי היה פגיע ללחץ ציבורי. המגבלה הכנה היא שהמוניטין הספרותי הבינלאומי שלה קרס בחדות לאחר מותה — עד 1948 מבקר שוודי יכול היה לכתוב שהיא "באמת חיה רק כשם וכסמל" — והפרוזה שלה כיום נקראת יותר כמסמך היסטורי חשוב מאשר כטקסט שאנשים חוזרים אליו מצד עצמו מחוץ למחקר אקדמי. הגאונות שלה, במילים אחרות, הייתה במידה רבה אזרחית ואסטרטגית ולא אסתטית גרידא: היא הבינה בדיוק כיצד לגרום לקהל קוראים שוודי להרגיש את כובד משקלו של חוק שרובם מעולם לא הטילו בו ספק.
מורשת
ברמר נפטרה ב-31 בדצמבר 1865 בטירת ארסטה. בשנת 1884 ייסדו מעריציה את אגודת פרדריקה ברמר, ארגון זכויות הנשים הראשון של שוודיה, שהמשיך והציג את הדרישה הרשמית הראשונה של שוודיה לזכות בחירה לנשים בשנת 1899 ונשאר פעיל עד היום. שמה שורד בפרדריקה (איווה) ובמחוז ברמר, והגילוי מחדש שלה על ידי חוקרות פמיניסטיות שוודיות במחצית השנייה של המאה העשרים החזיר סופרת שפעם צומצמה, בארצה שלה, לסמל ללא קוראים.