פרדריק מארץ': השחקן שנעלם בכל תפקיד

בפברואר 1959, שחקן עמד בפני מושב משותף של הקונגרס וקרא את כתובת גטיסברג לציון יום הולדתו ה-150 של לינקולן — משימה שהוטלה לא על מדינאי או היסטוריון, אלא על פרדריק מארץ', האיש שבן מנקייביץ'ס מ-Turner Classic Movies דירג מאוחר יותר, לצד ספנסר טרייסי, "בדרגה מעל השאר" של תור הזהב של הוליווד. העובדה שמארץ' יכול היה לסמוך על מילותיו של לינקולן ברצפת הקונגרס מעידה משהו על המוניטין שבנה במשך חמישה עשורים: לא כוכבות במובן ההוליוודי הקונבנציונלי, אלא רמה של מלאכה רצינית מספיק כדי שתיחשב לרכוש אזרחי.

מבנקאות לברודווי

הוא נולד בשם ארנסט פרדריק מק'ינטייר ביקל ב-31 באוגוסט 1897, בראסין, ויסקונסין, להוריו קורה בראון מארצ'ר, מורה ילידת אנגליה, וג'ון פ. ביקל, נשיא קהילה פרסביטריאנית בסחר הסיטונאי של חומרי בניין. הוא למד בבית הספר היסודי וינסלו ובתיכון ראסין לפני שנרשם לאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, שם הצטרף לאחווה אלפא דלתא פי, ושירת כלוטננט בחיל התותחנים של צבא ארה"ב במהלך מלחמת העולם הראשונה. תוכניתו המקורית הייתה בנקאות, לא משחק — נתיב שהוא נטש רק לאחר שאפנדקטומיה חירום אילצה אותו לשקול מחדש את כיוון חייו. הוא החל לעבוד כניצב קולנוע בניו יורק ב-1920, ואימץ גרסה מקוצרת של שם הנעורים של אמו, ועשה את הופעת הבכורה שלו בברודווי ב-1926, בגיל עשרים ותשע, במחזה The Melody Man. חוזה עם פרמאונט פיקצ'רס נחתם לקראת סוף העשור, ומארץ' הופיע בשבעה סרטים בשנת 1929 בלבד, עומס עבודה טיפוסי של מערכת הסטודיו שהוא יתוגמל מאוחר יותר על כך שעמד במרחק מסוים ממנה.

שני פרסי אוסקר, שני עשורים בהפרש

פריצת הדרך של מארץ' על המסך הגיעה עם הסרט Dr. Jekyll and Mr. Hyde (1931), הופעה כפולה — רופא מעודן ומפלצת טורפנית — שהתבססה בעיקר על השינוי הפיזי שלו ולא רק על אפקטים של איפור, והיא זיכתה אותו בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר, בתיקו באותה שנה עם וולאס בירי. חמש עשרה שנים מאוחר יותר הוא זכה באוסקר שני לשחקן הטוב ביותר עבור הסרט The Best Years of Our Lives (1946), שם גילם חייל משוחרר ממלחמת העולם השנייה שמתמודד עם נישואים ועם מדינה שהשתנו — הופעה שנבנתה על איפוק ולא על טרנספורמציה, עדות לטווח רחב מספיק כדי לעגן הן מלודרמה של אימה והן דרמה רצינית שלאחר המלחמה. בין שני הזכיות הללו היו מועמדויות לאוסקר עבור The Royal Family of Broadway (1930), A Star Is Born (1937), ומאוחר יותר, Death of a Salesman (1951), לצד תפקידים ראשיים ב-Design for Living (1933), Anna Karenina (1935), Les Misérables (1935), ו-Anthony Adverse (1936).

קריירה שווה על הבמה

בניגוד לרוב כוכבי הקולנוע של תקופתו, מארץ' שמר על קריירת במה בעלת משקל דומה, וזכה פעמיים בפרסי טוני לשחקן הטוב ביותר במחזה — עבור Years Ago (1947) ועבור ההפקה המקורית בברודווי של יוג'ין או'ניל Long Day's Journey Into Night (1956) — מה שהציב אותו, לצד הלן הייז, בין האמנים הבודדים שזכו הן באוסקר והן בפרס טוני פעמיים כל אחד. הוא המשיך לקחת תפקידים תיאטרליים וקולנועיים תובעניים בשנות השישים והשבעים לחייו, כולל Inherit the Wind (1960), Seven Days in May (1964), ו-The Iceman Cometh (1973), והכבוד שקיבל על עבודתו בקולנוע ובתיאטרון המשיכו להתרחב: גלובוס הזהב, שני גביעי וולפי מפסטיבל הסרטים של ונציה, דוב הכסף מברלין, שלוש מועמדויות לבאפט"א, ושלוש מועמדויות לאמי.

נישואין ושיתוף פעולה

נישואיו הראשונים של מארץ', לאליס בייקר ב-1924, הסתיימו בגירושים לאחר שפגש את השחקנית פלורנס אלדרידג'; השניים נישאו ב-1927 ונשארו יחד עד מותו, הופיעו יחד בשבעה סרטים, כולל Inherit the Wind, ואימצו שני ילדים. הזוג שכר את האדריכל וואלאס נף לתכנן את ביתם בבל אייר ב-1934, בית שמאוחר יותר היה בבעלותם של וואליס אןנברג, ולאחר מכן, בראד פיט וג'ניפר אניסטון.

חיים פוליטיים

מאארץ' היה דמוקרט לכל חייו וממייסדי הליגה ההוליוודית נגד נאצים, ביולי 1936, לצד דורותי פארקר, דונלד אוגדן סטיוארט, פריץ לאנג, ואוסקר המרשטיין השני. פעילות זו משכה תשומת לב מצד ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית ב-1938 וב-1940, וב-1948 הוא תבע בהצלחה את הפרסום האנטי-קומוניסטי Counterattack על הוצאת דיבה, וקיבל פשרה מחוץ לבית המשפט בסך 250,000 דולר. הוא נותר פעיל למען זכויות האזרח במשך חמישה עשורים, ועבד בשיתוף פעולה הדוק עם ה-NAACP, וב-1959 נשא את כתובת גטיסברג בפני הקונגרס לרגל יום הולדת ה-150 ללינקולן — מקרה נדיר שבו שחקן קיבל סוג כזה של אמון טקסי.

מחלוקת מאוחרת, מוסברת

בשנים 1919–1920, מארץ' היה חבר לזמן קצר בקבוצת סטודנטים באוניברסיטת ויסקונסין שכינתה עצמה "Ku Klux Klan", שם שלא היה קשור לארגון הלאומי וששמו שונה על ידי הקבוצה עצמה ב-1922 לאחר שה-Klan האמיתי הפך מוכר יותר ברמה הלאומית. עשורים לאחר מכן, ב-2018 וב-2020, בלבול ברשתות החברתיות בנוגע לאותה מועדון קמפוס צעיר, ששמו השתנה, הוביל לכך ששני אולמות תיאטרון באוניברסיטה שנקראו על שמו — באוניברסיטאות UW–Madison ו-UW–Oshkosh — שונו, אם כי הבהרה מאוחרת יותר של העובדות ההיסטוריות הובילה לדיון על החזרת שמו.

מדוע פרדריק מכונה גאון

הטענה לגאונות כאן נסמכת על טווח רחב ובלתי רגיל, המתועד היטב, ולא על סגנון יחיד וייחודי, והמקורות תומכים בכך ישירות יותר מאשר הם תומכים ברבים משחקני דורו. המבקר ג'ון בקסטר זקף לזכותו של מארץ' "יכולת מיוחדת להציג כאב נפשי אמיתי" בשילוב עם "שליטה פיזית מוחלטת" ופנים שהציגו "אינטליגנציה ורגישות" — תיאור של שחקן המסוגל לעבודה פנימית מדויקת, לא רק נוכחות. גוף עבודתו מגבה את ההערכה הזו באופן קונקרטי: שינוי פיזי מפלצתי ב-Dr. Jekyll and Mr. Hyde, אבל פוסט-מלחמתי מאופק ב-The Best Years of Our Lives, והתמוטטות של ווילי לוהמן ב-Death of a Salesman, פרוסים על פני הבמה והמסך ברמה הגבוהה ביותר של ההכרה הזמינה בכל מדיום. המורכבות הכנה היא שמארץ' מעולם לא השיג את ההכרה המיידית והאייקונית של בני דורו כמו המפרי בוגארט או קארי גרנט — כפי שציינה ג'ואן וויקרשאם מהבוסטון גלוב, הוא בנה "קריירת במה וקולנוע מבריקה" בחלקה על ידי שמירה על מרחק ממערכת כוכבי הסטודיו שייצרה את סוג התהילה הזה. מה שהרשומה מראה, אם כן, אינו גאון יחיד וראוותני, אלא מקרה נדיר של שחקן מתקופת הוליווד שטווחו הטכני על פני תפקידים ומדיומים שונים באופן קיצוני מצדיק באמת את ההשוואה לכישרונות הדרמטיים הרציניים ביותר של התקופה.

מורשת

מאארץ' נפטר מסרטן הערמונית ב-14 באפריל 1975, בלוס אנג'לס, בגיל 77, לאחר שעבר ניתוח למחלה חמש שנים קודם לכן; הוא נקבר באחוזת משפחתו בניו מילפורד, קונטיקט. הוא היה מנחה-שותף של טקס האוסקר ה-26 בשנת 1954 והותיר אחריו כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ברחוב וין 1620, אך מורשתו העמידה יותר היא הקריירה הדו-מדיומית עצמה — גוף עבודה המשתרע מעבודת ניצב בעידן האילם ועד לטרגדיה במה בשנות ה-70, שנשארת אחת ההפגנות המתמשכות ביותר של טווח במשחק האמריקאי.