פרנסיסקו וארלה: הביולוג שארגן מחדש את העצמי
בשנת 1998 עבר פרנסיסקו וארלה (Francisco Varela) השתלת כבד ופרסם בכתב העת Nature ממצאים המעידים כי כאשר אדם תופס צורה מורכבת ובעלת משמעות, אזורים רחוקים זה מזה במוח מסתנכרנים לרגע בתנודה מופעית. הוא כתב על שניהם. האיבר המושאל שהיה עליו להפוך לחלק ממנו, והלכידות החולפת שקושרת רגע של חוויה, היו עבור וארלה אותה שאלה שנשאלה פעמיים: כיצד עצמי מרכיב את עצמו מתוך רכיבים שאינם הוא עצמו? הוא הקדיש שלושים שנה לשאלה הזו ועמדו לרשותו עוד שלוש שנים לחיות.
מטלקוואנו לקיימברידג'
הוא נולד ב-7 בספטמבר 1946 בטלקוואנו (Talcahuano), צ'ילה, לקורינה מריה אלנה גרסיה טפיה (Corina María Elena García Tapia) וראול אנדרס וארלה רודריגז (Raúl Andrés Varela Rodríguez), והתחנך בבית הספר ליסאו אלמאן דל ורבו דיבינו (Liceo Alemán del Verbo Divino) בסנטיאגו בין השנים 1951 ל-1963. הוא החל בלימודי רפואה באוניברסיטה הקתולית האפיפיורית של צ'ילה, נטש אותם, ולקח תואר בביולוגיה באוניברסיטת צ'ילה במקום זאת — המהלך המכריע בחייו, מכיוון שהציב אותו במסלולו של הומברטו מטורנה (Humberto Maturana).
מסנטיאגו הוא נסע להרווארד, שם השלים דוקטורט בביולוגיה בשנת 1970 עם תזה שכותרתה "רשתיות של חרקים: עיבוד מידע בעין המורכבת", בהנחיית טורסטן ויזל (Torsten Wiesel). זו הייתה נוירוביולוגיה חזותית אורתודוקסית, מצוינת ומיינסטרימית, וראוי לציין עד כמה ההכשרה הטכנית של וארלה הייתה קונבנציונלית. כל דבר בלתי שגרתי שעשה מאוחר יותר בוצע על ידי מי שיכול היה לנהל קריירה נוחה מבלי לעשות אף אחד מהם.
אוטופוייזיס
בחזרה בצ'ילה כפרופסור לביולוגיה באוניברסיטת צ'ילה, וארלה ומטורנה הפיקו בראשית שנות ה-70 את הרעיון שילווה את שני הגברים לשארית חייהם. אוטופוייזיס (Autopoiesis) — יצירה עצמית — נתן שם לתכונה שהם ראו כמרכיב המגדיר של החיים: מערכת שרכיביה מחדשים ללא הרף את רשת התהליכים שמייצרת את אותם רכיבים עצמם, ובכך היא מגדירה את גבולה שלה. תא אינו שקית כימיקלים שמתרחש לה שהיא מתמידה. זהו תהליך שמייצר את עצמו, ומייצר את השקית.
התוצאות היו רחבות יותר מאשר ביולוגיה תאית. אם הקריטריון לחיים הוא יצירה עצמית ולא רבייה או חילוף חומרים, הרי שהקוגניציה אינה משהו שנוסף למערכות חיים מבחוץ; זהו מה שמערכת המייצרת את עצמה עושה מעצם התחזקותה בסביבה. זה היה הטיעון של אוטופוייזיס וקוגניציה (1980) וליתר נגישות, של עץ הידע (פורסם לראשונה ב-1987), הספר שהביא את התיאוריה לקהל הרחב. הניסוח העצמאי של וארלה למסגרת, עקרונות האוטונומיה הביולוגית, הופיע בשנת 1979.
שבע שנים במקום אחר
ההפיכה הצבאית ב-1973 סיימה את השלב הזה בפתאומיות. וארלה ומשפחתו עזבו את צ'ילה ובילו שבע שנים בגלות בארצות הברית לפני שהצליח לחדש את עבודתו האקדמית בארצו. קל לציין גלות וקשה לאמוד אותה, אך היא בבירור הרחיבה אותו: התיאורטיקן שחזר החל לעסוק ברצינות בבודהיזם טיבטי, למד אצל צ'וגיאם טרונגפה רינפוצ'ה (Chögyam Trungpa Rinpoche) ומאוחר יותר אצל טולקו אורגן רינפוצ'ה (Tulku Urgyen Rinpoche), והקדיש את שארית הקריירה שלו להתייחסות לתרגול מדיטטיבי כמקור לנתונים ולא רק כנחמה פרטית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התחנה הסופית שלו הייתה בצרפת. החל מ-1986 הוא לימד מדעי הקוגניציה ואפיסטמולוגיה באקול פוליטקניק (École Polytechnique); הוא החזיק במשרת פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת פריז; ומ-1988 ועד מותו היה מנהל מחקר ב-CNRS.
המוח המגולם
בשנת 1991, יחד עם אוון תומפסון (Evan Thompson) ואלינור רוש (Eleanor Rosch), פרסם וארלה את המוח המגולם (The Embodied Mind), כיום קלאסיקה של מדעי הקוגניציה שזכתה למהדורה חדשה בשנת 2017. מטרתו הייתה האורתודוקסיה החישובית שהתייחסה למוח כאל מכשיר המניפולציה של ייצוגים פנימיים של עולם מוקדם. כנגדה הציעו המחברים אנאקציה (enaction): קוגניציה כהבאה לעולם דרך ההיסטוריה של הצימוד המבני של הגוף עם סביבתו. התופס והנתפס מגדירים זה את זה. אין נקודת מבט משום מקום שמערכת עצבים יכולה להתקרב אליה.
הספר עשה דבר נוסף יוצא דופן. הוא הציב ניתוחים בודהיסטיים של התודעה — במיוחד התיאור הדפלציוני של עצמי מאוחד — לצד מדעי הקוגניציה המערביים, לא כקישוט אלא כמסורת אמפירית מתחרה עם כמה אלפי שנות תצפית אינטרוספקטיבית מאומנת מאחוריה.
מוח ותודעה, ונוירו-פנומנולוגיה
בשנת 1987 היה וארלה שותף להקמת מכון "מוח ותודעה" (Mind and Life Institute) עם ר' אדם אנגל (R. Adam Engle), כדי לכנס דיאלוג מתמשך בין מדענים לבין הדלאי לאמה על בודהיזם ומדע עכשווי. המכון האריך ימים אחריו וממשיך לתת חסות למחקר בנקודת המפגש של מדע ומדיטציה. תוצר אחד של פגישות אלה, לישון, לחלום ולמות (1997), מתעד שיחות בין וארלה, הדלאי לאמה ומדענים מערביים על מצבי תודעה שחשובים למדעי המוח ולתרגול הבודהיסטי כאחד. ידע-איך אתי עקב אחריו בשנת 1999.
התוכנית המתודולוגית שבנה מכל זה הוא כינה נוירו-פנומנולוגיה: זיווג מדידת מוח קפדנית מגוף שלישי עם דיווחים ממושמעים מגוף ראשון של נבדקים שאומנו להתבונן בחוויה שלהם, ומתן אפשרות לכל אחד להגביל את האחר. עבודתו ב-1998 ב-Nature על תנודות מסונכרנות נעולות-מופע הייתה הפן הניסויי שלה — הצעה שהקשירה הרגעית של החוויה תואמת לסנכרון החולף של מכלולים עצביים מבוזרים.
מדוע פרנסיסקו מכונה גאון
האיכות הקוגניטיבית המובהקת כאן היא יצירת קטגוריות. הפעולה האופיינית של וארלה לא הייתה לפתור בעיה מוגדרת, אלא לתת שם לדבר שלאף אחד לא הייתה מילה עבורו, ואז להראות שהמילה ארגנה מחדש את התחום סביבה. הוא עשה זאת לפחות שלוש פעמים — אוטופוייזיס, אנאקציה, נוירו-פנומנולוגיה — וכל מונח הוא כיום אוצר מילים סטנדרטי בדיסציפלינות שהוא לא השתייך אליהן. היו לו, באופן חריג, האישורים הטכניים להילקח ברצינות על ידי חוקרי מוח פעילים, האוריינות הפילוסופית להתווכח עם פנומנולוגים, ומספיק הכשרה מדיטטיבית כדי לעמוד על שלו מול חוקרים טיבטים, והוא סירב לתת לאף אחד מהקהלים הללו לבעול עליו. הספר רשת החיים (1996) של פריטיוף קפרה (Fritjof Capra) עזר להעביר את החשיבה המערכתית שלו לקוראים שלעולם לא היו פותחים כתב עת לביולוגיה.
מקרה הנגד הכן: הרעיונות היו שיתופיים, והפרדת חלקו של וארלה מזה של מטורנה באוטופוייזיס, או מזה של תומפסון ורוש באנאקציה, אינה אפשרית באמת. תרומותיו העיקריות היו תוכניות ומסגרות ולא תגליות — אוטופוייזיס מעולם לא הפך לכלי תפעולי של ביולוגיית מעבדה באותו אופן שבו, למשל, מודל האופרון הפך, ומבקרים התלוננו זמן רב שהוא מופשט מכדי להיבדק. ההסתמכות של הנוירו-פנומנולוגיה על אינטרוספקציה מאומנת נותרה שנויה במחלוקת מתודולוגית; לא כולם מקבלים שדיווחים מגוף ראשון יכולים להיות ממושמעים מספיק כדי להגביל נתונים עצביים. התפוקה הניסויית שלו הייתה צנועה לצד התפוקה המושגית שלו. ספקן יכול לומר בצדק שהוא היה אדריכל אינטלקטואלי מעולה שבנייניו הם עדיין בעיקר פיגומים. מה שקריאה זו ממעיטה בערכו הוא כמה מהעבודה הנוכחית על קוגניציה מגולמת, קוגניציית 4E ומדעי המוח של המדיטציה פשוט מניחה את היסודות שהוא פינה.
מורשת
היו לו ארבעה ילדים, ביניהם השחקנית ופעילת הסביבה לאונור וארלה (Leonor Varela). הפטיטיס C השיגה אותו בשנות ה-90; הוא עבר השתלת כבד ב-1998, תיעד את החוויה בכתב, ונשאר פרודוקטיבי בצורה יוצאת דופן עד הסוף. הוא מת בפריז ב-28 במאי 2001, בגיל חמישים וארבע. ההספד של אוון תומפסון ציין כי הוא "מת רגוע ובשלום", מקרין "שלווה, חסד ואינטליגנציה".
עשרים וחמש שנים לאחר מכן, השאלות עליהן התעקש — האם ניתן להבין תודעה בנפרד מגוף, האם חוויה היא ראיה קבילה, האם חיים וקוגניציה הם אותה תופעה בקנה מידה שונה — אינן עוד אקסצנטריות. אלו הן השאלות החיות. וארלה לא ענה עליהן. הוא הפך אותן לניתנות לשאלה במעבדה.