פרנסיסקו גויה: שנת ההיגיון
מתישהו אחרי 1819, בבית חווה מחוץ למדריד, אדם חירש בשנות השבעים לחייו החל לצייר ישירות על קירות הגבס שלו. הוא הפיק ארבע-עשרה תמונות של מכשפות, כלב טובע, שני גברים מכים זה את זה בביצה, וסאטורן קורע את הראש מבנו. הוא מעולם לא הציג אותן, מעולם לא כתב עליהן, וככל שמישהו יכול לקבוע מעולם לא דן בהן עם בן אדם אחר. הבית נקרא ה-Quinta del Sordo, ביתו של החירש, על שם בעלים קודם שהיה גם הוא חירש. לציורים לא היה שם עד זמן רב אחרי שגויה מת, כשמישהו קרא להם הציורים השחורים, ומאז הם מתפקדים כנקודה שבה האמנות האירופית הפסיקה להיות מנומסת.
בנו של מזהיב מפואנדטודוס
פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס נולד ב-30 במרץ 1746 בפואנדטודוס, אראגון, למעמד הביניים הנמוך. אביו, חוסה בניטו דה גויה אי פרנקה, היה מזהיב שעבד על עמלות דתיות ודקורטיביות, כולל קישוט בבזיליקת גבירתנו של העמוד בסרגוסה. בגיל ארבע-עשרה נכנס פרנסיסקו לסטודיו של הצייר חוסה לוזאן, שם בילה כארבע שנים בהעתקת הדפסים לפני שיצא לדרך לבדו.
נדחה פעמיים
הוא נסע למדריד ללמוד אצל אנטון רפאל מנגס, הצייר המועדף על הכתר הספרדי, התנגש איתו, והצליח רע בבחינות. הוא הגיש מועמדות ל-Real Academia de Bellas Artes de San Fernando ב-1763 ושוב ב-1766 וסורב בשתי הפעמים. אז הוא שילם על דרכו לרומא בסביבות 1770, בדרכו של כל צייר אירופי שאפתן של המאה. מעט מתועד על הטיול מעבר לשני קנבסים מיתולוגיים, הקרבה לווסטה ו-הקרבה לפאן, מתוארכים ל-1771, ופרס שני בתחרות ציור בפארמה.
בחזרה בסרגוסה ב-1771 הוא התיידד עם הצייר האראגוני פרנסיסקו באיו אי סוביאס וב-25 ביולי 1773 נשא לאישה את אחותו של באיו, חוספה, אותה כינה פפה. היא ילדה לו שבעה ילדים. אחד, חאבייר, שרד לבגרות. היא מתה ב-1812.
שטיחי קיר והטיפוס לחצר
הקשר של באיו השיג לו עבודה בעיצוב קריקטורות למפעל שטיחי הקיר המלכותי – בערך ארבעים ושניים דפוסי רוקוקו במשך חמש שנים, שנועדו להישזר ולהיתלות על האבן הקרה של אל אסקוריאל וארמון פארדו. זה לא היה יוקרתי ולא רווחי, אבל זה הציב אותו מול האנשים הנכונים ולימד אותו תחריט, המדיום שבסופו של דבר יחשוף גם את מעמקי דמיונו וגם את הפוליטיקה שלו.
הטיפוס היה יציב. פורטרט של הרוזן מפלורידבלנקה ב-1783; מינוי בשכר כצייר של צ'ארלס השלישי ב-1786; צייר חצר תחת צ'ארלס הרביעי ב-1789; וב-1799 Primer Pintor de Cámara, הדרגה הגבוהה ביותר שצייר חצר ספרדי יכול להחזיק, בחמישים אלף ריאלים עם קצבה למרכבה. לפי כל מידה הוא ניצח.
המחלה
בין סוף 1792 לתחילת 1793 משהו השתבש מאוד. מחלה לא מאובחנת הותירה אותו חירש לצמיתות. בן זמנו דיווח ש-"הרעשים בראשו והחירשות לא משתפרים, ובכל זאת הראייה שלו הרבה יותר טובה." היסטוריונים רפואיים הציעו דלקת מוח נגיפית, מחלת מנייר, והרעלת עופרת מהלבן עופרת שהוא טחן בעצמו – צייר מורעל על ידי החומרים שלו עצמו הוא התיאוריה הרומנית ביותר ולא הפחות סבירה. מה שלא תהיה הסיבה, היא חילקה את חייו. מנותק משיחה, הוא פנה פנימה ואפל, והעבודה השתנתה לצמיתות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לוס קפריצ'וס
בהחלמה, הוא יצר ציורים קטנים על פח שחוקרים את מה שלא יכול היה לומר בקול רם. ב-1799 הוא פרסם את לוס קפריצ'וס, שמונים תחריטי אקווטינט המתארים, במסגור שלו, את אינספור השטויות והטיפשויות שניתן למצוא בכל חברה מתורבתת. לוח 43 נושא את המשפט שהאריך ימים יותר מכל דבר אחר שכתב: El sueño de la razón produce monstruos – שנת ההיגיון מולידה מפלצות. זה דו-משמעי בכוונה בספרדית, שכן sueño פירושו גם שינה וגם חלום, וגויה סירב לפתור זאת.
בערך באותו זמן הוא צייר, עבור המועדף המלכותי מנואל דה גודוי, את המאיה העירומה, המתוארת כעירום הנשי המלא הראשון בגודל טבעי במערב – לא אלה, לא מיתוס, לא תירוץ. הדוגמנית מעולם לא זוהתה; הדוכסית מאלבה והמאהבת של גודוי פפיטה טודו הן המועמדות העומדות ואף אחת לא מאושרת. התמונה מעולם לא הוצגה בפומבי בחייו. האינקוויזיציה תפסה אותה כמגונה ב-1813 והחזיקה בה עד 1836.
מלחמה
נפוליאון פלש ב-1807 והתקין את אחיו ג'וזף על כס המלוכה הספרדי. ב-2 במאי 1808 אזרחי מדריד התקוממו; ב-3 במאי הצרפתים ירו במאות מהם. גויה נשאר בעיר ושמר על הפוליטיקה שלו נייטרלית בפומבי, מה שהיה זהיר ו, מאוחר יותר, מביך.
ב-1814–15, שש שנים לאחר מעשה, הוא צייר את השני במאי 1808 ואת השלישי במאי 1808. השני שבהם עשה משהו חדש. כפי ש-Smarthistory מתאר זאת, פנס יחיד מספק את האור היחיד בתמונה, מטיל זוהר רוחני על פועל עני שכורע ברך עם זרועותיו פרושות לרווחה בתנוחת הצליבה – ובדיקה מדוקדקת של ידו הימנית מראה סימני צליבה. פניו רושמים ייסורים עצובים יותר מאשר מבועתים. לכיתת היורים שממול אין פנים בכלל; החיילים מתמזגים ליצור מכני, דמוי חרק, רב-רגליים שאינו מסוגל להרגיש דבר. גופות שוכבות בשלוליות דם, והגברים שעדיין מחכים מכסים את עיניהם. כל מוסכמה של ציור קרב מהמאה השמונה-עשרה הפוכה: אין תהילה, אין גיבור בשם, אין נרטיב יפה, רק אנטי-גיבור שנורה בצד הדרך כמו חיה במקום שיכול להיות בכל מקום.
הוא גם הפיק שמונים תחריטים, אסונות המלחמה, שהיו מסוכנים מדי לפרסום ולא הופיעו עד 1863, שלושים וחמש שנים לאחר מותו. ארבעים ושבעת הלוחות הראשונים מכסים לחימה וקורבנותיה האזרחיים; לוחות 48 עד 64 מתעדים את הרעב במדריד של 1811–12; שבעה-עשר האחרונים רושמים ייאוש ליברלי מדחיית המונרכיה המשוחזרת את חוקת 1812. היסטוריון אחד כינה את הרצף פריחה מופלאה של זעם.
ביתו של החירש
כשפרדיננד השביעי הוחזר ב-1814, גויה הכחיש ששיתף פעולה, למרות שצייר עבור פטרונים צרפתים במהלך הכיבוש. הוא שמר על עבודה רשמית כלשהי אבל מעולם לא צייר את המלך. מנוכר וזקן, הוא פרש ל-Quinta del Sordo עם לאוקדיה וייס, סוכנת בית צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים שכנראה הייתה המאהבת שלו, וכיסה את הקירות בשמן.
בסביבות 1874 הברון פרדריק אמיל ד'ארלנגר העביר את הציורים השחורים מגבס לקנבס, תהליך שפגע בהם רבות. הם תלויים כעת בפראדו. גויה עצמו עזב את ספרד ב-1824, בגיל שבעים ושמונה, לבורדו, שם יצר את סדרת מלחמות השוורים Tauromaquia. שבץ שיתק את צדו הימני והוא מת שם ב-16 באפריל 1828, בגיל שמונים ושתיים.
מדוע פרנסיסקו מכונה גאון
גויה הוא, בניסוח הסטנדרטי, "האחרון מהמאסטרים הישנים והראשון מהמודרניים" – ביטוי שמשתמשים בו כל כך הרבה פעמים שהוא הפסיק להיבחן. מה שהוא מצביע עליו באמת הוא יכולת שאף צייר אחר לא הדגים: היכולת להמציא, מכלום, דקדוק ויזואלי לאירועים שמעולם לא תוארו בכנות.
לפני השלישי במאי, לציור האירופי לא הייתה דרך להראות זוועה כזוועה. השפות הזמינות היו הרואיות (המוות האצילי), אלגוריות (הצדק בוכה), או דתיות (הקדושים המעונים משתנים). גויה לקח את השלישית ופוצץ אותה: הוא נתן לאיכר שלו את התנוחה ואת סימני הצליבה של ישו, ואז שלל ממנו כל נחמה שההתייחסות בדרך כלל מספקת. הוא הפך את הרוצחים לחסרי פנים לא בשביל אפקט אלא בגלל שחוסר פנים הוא התיאור המדויק של כיתת הוצאה להורג. והוא הבין שהאימה של אלימות המונים טמונה בחזרה המנהלתית שלה – התור של גברים שמחכים לתורם, נסוגים אל החושך. שאר הקריירה שלו מראה את אותה יכולת מיושמת במקומות אחרים: ב-קפריצ'וס, צורה לסאטירה שפועלת דרך היגיון חלום; ב-ציורים השחורים, צורה לאימה פרטית שאין לה תקדים כלל ואין לה אב קדמון ברור. פיקאסו ודאלי עבדו שניהם ישירות ממנו, ו-גרניקה בלתי נתפסת ללא ה-אסונות.
הטיעון הנגדי ראוי לציון, כי מעריציו של גויה עושים זאת לעיתים רחוקות. הוא היה חצרן קרייריסט שבילה שלושים שנה בציור תמונות מחמיאות של משפחת מלוכה שמצא באופן פרטי מגוחכת, לקח משכורת מצ'ארלס הרביעי, עבד עבור פטרונים צרפתים תחת הכיבוש, ואז הכחיש זאת כשהבורבונים חזרו. הרדיקליות שלו הייתה כמעט כולה פרטית וכמעט כולה לאחר המוות – ה-אסונות לא פורסמו במשך שלושים וחמש שנים, ה-מאיה הוחבאה, הציורים השחורים היו על הקירות שלו שבהם אף אחד לא יראה אותם. קריאה פחות נדיבה היא שהיה לו דמיון של מהפכן ואינסטינקט הישרדות של פקיד, ושאנחנו מעריצים את העבודה שהיה לו את השכל לא להראות לאף אחד. גם האובייקט של הערצתנו אינו כולו שלו: הציורים השחורים שאנחנו מסתכלים עליהם היום נקרעו מגבס לקנבס חמישים שנה אחרי שמת וניזוקו קשות בתהליך, כך שהמשטחים המדויקים שלהם הם בחלקם עבודה של משקמים מהמאה התשע-עשרה. מה שאנחנו מכנים ההישג האפל ביותר של גויה הוא, במובן המילולי ביותר, שחזור.
מורשת
הוא נקבר מחדש במדריד ב-Real Ermita de San Antonio de la Florida ב-1919, וכשפקידים גילו שהגולגולת חסרה הם קיבלו את התשובה ששימשה ככתובת על מצבתו מאז: "שלחו את גויה, עם או בלי ראש." ההערה היא בדיוק סוג הבדיחה השחורה שהוא היה חורט. השפעתו עוברת דרך מאנה, שה-הוצאה להורג של הקיסר מקסימיליאן שלו היא השלישי במאי מסודר מחדש, דרך ה-טבח בקוריאה של פיקאסו, ודרך כל ניסיון עוקב ליצור תמונה של אלימות פוליטית שלא משקרת לגביה.