פרנסיס האצ'יסון: האיש שנתן שם לחוש המוסרי
בהתכתבויות שלו, אדם סמית שמור כינוי מסוים לשני אנשים בדיוק. האחד היה דייוויד יויום. השני היה הפרופסור הוותיק שלו מגלאזגו, אותו כינה "האצ'יסון שלעולם לא יישכח". זהו דבר יוצא דופן שכתב מחבר עושר העמים על מרצה, והוא מצביע על משהו שהתיעוד המודפס תופס רק באופן חלקי: השפעתו של האצ'יסון עברה דרך חדרים בדיוק כמו דרך ספרים.
דרומאליג, וירושה פרסביטריאנית
האצ'יסון נולד ב-8 באוגוסט 1694 בדרומאליג, בקהילת סיינפילד, מחוז דאון, בממלכת אירלנד. הוא היה בנו של כומר פרסביטריאני ממוצא אולסטר-סקוטי שמשפחתו הגיעה מאיירשייר – פילוסוף אירי ממוצא סקוטי, והכלאיים חשובים, משום שכל הקריירה שלו התנהלה מעבר לאותו ערוץ. הוא התחנך בקיליילי (Killyleagh), לאחר מכן למד באוניברסיטת גלאזגו מ-1710 עד 1718, כשהוא לומד פילוסופיה, קלאסיקות, ספרות ותיאולוגיה ומקבל את התואר שלו ב-1712. הוא פרנס את עצמו כמורה פרטי של הרוזן מקילמרנוק. ב-1725 הוא התחתן עם בת דודתו מרי, בתם של פרנסיס ווילסון מלונגפורד; מתוך שבעת ילדיהם רק אחד, פרנסיס האצ'יסון הצעיר, ששרד.
האקדמיה של דבלין
מ-1718 עד 1729 ניהל האצ'יסון אקדמיה פרטית בדבלין, בסיועו של תומאס דרנן (Thomas Drennan) – בקירוב עשור של הוראה מחוץ לכל אוניברסיטה. בשנים אלו, ובעילום שם, הוא פרסם את היצירה שעשתה לו שם: חקירה בנוגע ליופי, סדר, הרמוניה ועיצוב וחקירה בנוגע לטוב ורע מוסריים, שתיהן ב-1725, לצד מחשבות על צחוק (1725) ותצפיות על משל הדבורים (1725-27), ואחריהן מאسا על הטבע והתנהגות היצרים והחיבה ואיורים על החוש המוסרי, שניהם מ-1728.
החוש המוסרי
הדוקטרינה שבמרכז הכל היא פשוטה לכאורה. האצ'יסון הגדיר חוש כ"כל החלטה של מוחותינו לקבל רעיונות באופן בלתי תלוי ברצוננו, ולהיות בעלי תפיסות של הנאה וכאב". הוא טען שלצד חמשת החושים החיצוניים יש לבני אדם חוש פנימי המגיב לפעולות כפי שהעיין מגיבה לאור – מאשר נדיבות לב, נרתע מאכזריות, באופן מיידי וללוא חישוב. שיפוט מוסרי, לפי גישה זו, אינו המסקנה של טיעון. זוהי תפיסה.
המטרה הייתה הובס, ומאחורי הובס, מנדוויל. היכן שהם גזרו את כל ההתנהגות האנושית מעניין עצמי, האצ'יסון התעקש שנדיבות לב היא תכונה מקורית ובלתי ניתנת לצמצום של הטבע האנושי – לא צורה מוסווית של אנוכיות, לא הרגל שנכפה על ידי חינוך, אלא עובדה על הציוד שאיתו אנו מסופקים. רק פעולות נדיבות לב, לטענתו, ראויות לאישור מוסרי כלל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האושר הגדול ביותר של המספר הרב ביותר
האצ'יסון גם סיפק את המשפט. הרבה לפני שבנתה בנתה מערכת על גביו, הוא הציע כמבחן לפעולה סגולית את נטייתה לקדם רווחה כללית, כשהוא מנסח את עיקרון האושר הגדול ביותר למספר הרב ביותר. הוא הרחיב את השיקול המוסרי לבעלי חיים באותם נימוקים – שיצור בעל תחושה יכול לחוות הנאה וכאב, וכי זה, ולא רציונליות, הוא מה שעושה יצור לראוי לשיקול מוסרי, טיעון שבנת'ם יחזור עליו עשורים לאחר מכן.
הוא היה, במקביל, בין הפילוסוף המודרניים הראשונים שהתייחסו ליופי כמוששא של חוש פנימי, תוך שהוא מציין "כוח טבעי של תפיסה או חוש של יופי באובייקטים, הקודם לכל מנהג, חינוך או דוגמה" תוך מתן מקום לתפקיד האסוציאציה. בכך הוא סייע להפוך את האסתטיקה לענף נפרד של הפילוסופיה ולא לפינה של רטוריקה.
הקתדרה בגלאזגו
ב-1729 הוא ירש את גרשום קרמייקל כפרופסור לפילוסופיה מוסרית בגלאזגו, כשהוא מתחיל את תפקידיו ב-1730 בהרצאת פתיחה, De naturali hominum socialitate. הוא שמח לחזור: "הונעתי, לכן, על ידי הנאה לא קטנה וקלילה כאשר שמעתי שהאלמה מאטר שלי שחררה אותי, הבוגר שלה לשעבר, לחופשי". הוא היה הפרופסור הראשון בגלאזגו שהרצה באנגלית ולא בלטינית – החלטה שנשמעת מנהלית והייתה למעשה מהפכנית, משום שפתחה את הפילוסופיה המוסרית לכל מי שהיה בחדר ולא רק לאלה שהיו בעלי השכלה קלאסית.
פרסומיו בגלאזגו כללו שיקולים על חסות (1735) וספרי הלימוד Philosophiae moralis institutio compendiaria ו-Metaphysicae synopsis (שניהם ב-1742). מערכת של פילוסופיה מוסרית הופיעה לאחר מותו בשני כרכים ב-1755, הרהורים על צחוק ב-1750 ותקציר של לוגיקה ב-1764. הוא מת בדבלין ב-8 באוגוסט 1746 – יום הולדתו ה-52 – ונקבר בחצר הכנסייה של סנט מרי.
מדוע פרנסיס נקרא גאון
טענתו של האצ'יסון נסמכת על זיהוי ולא על בניית מערכת. הוא בודד ונתן שם לפקולטה – החוש המוסרי – שלא ניתן לה מקום ברור בארכיטקטורה של המוח, ובכך ניסח מחדש את השאלה המרכזית של האתיקה ממה שהתבונה מצווה ועד למה שהטבע האנושי תופס. כל מה שמגיע בהמשך נובע מכך: ההפרדה של יויום בין תבונה לרגש בשיפוט מוסרי בנויה על הניתוח שלו; אדם סמית למד אצלו וסידר את הרצאותיו שלו, ואת מבנה עושר העמים, לאורך קוויו של המערכת של האצ'יסון; נוסחת האושר הגדול ביותר עברה לבנת'ם. נורמן פירינג (Norman Fiering) כינה אותו "ככל הנראה הפילוסוף המוסרי המשפיע והמוערך ביותר באמריקה במאה השמונה עשרה".
לקריאה המצמצמת יש תוקף. חוקרים מציינים כי חובו העיקרי של סמית היה לאישיותו המגנטית של האצ'יסון ולשיטת ההרצאות שלו ולא להשאלה טקסטואלית – מה שמעיד על כך שהאיש היה מרשים יותר מהטיעון. הוא לא כתב יצירת מופת אחת; עבודתו השיטתית ביותר הופיעה לאחר מותו. הדוקטרינה המרכזית שלו משכה הפרכה עמידה מצד גילברט ברנט, ג'ון בולגווי, ג'ון טיילור, ג'וזף באטלר ועל כולם ריצ'רד פרייס, שסבר כי פעולות הן נכונות או שגויות מטבען והן נתפסות על ידי ההבנה, ולא על ידי שום חוש. פסק הדין ההוגן: לא יוצר מערכת מדרגה ראשונה, אלא האיש שהגדיר את תנאי הויכוח שההשפלה הסקוטית קיימה לאחר מכן.
מורשת
השפעתו הגיעה רחוק יותר מהמוניטין שלו. פרנסיס אליסון, תלמידו לשעבר, לימד שלושה חותמים על הצהרת העצמאות במכללת פילדלפיה; ג'ון וית'רספון נשען בכבדות על האצ'יסון במכללת ניו ג'רזי; ג'ון אדמס קרא את מבוא קצר לפילוסופיה מוסרית זמן קצר לאחר שעזב את הרווארד. השיוך שלו של זכויות שאינן ניתנות להעברה עם התנגדות קולקטיבית לדיכוי נכנס לאוצר המילים הפוליטי האמריקאי. גארי ווילס (Garry Wills) טען ב-1978 שניסוח ההצהרה היה חייב הרבה להאצ'יסון, תזה שרונלד האמווי (Ronald Hamowy) ביקר במידה רבה וסמואל פליישקר (Samuel Fleischacker) הגן עליה חלקית. בין האמפיריציזם של לוק לבין האסכולה הסקוטית של ריאליזם השכל הישר, הוא הציר – וטיעונים מודרניים באסתטיקה, באתיקה תועלתנית וברווחת בעלי חיים חוזרים כולם דרך בנו של כומר פרסביטריאני ממחוז דאון שהתעקש שאדם שאינו מרגיש דבר לנוכח אכזריות חסר חוש, ולא טיעון.