פלי: הצינור לקצב
"נגינה בבס מכניסה אותך למצב היפנוטי הזה – אתה לא חושב, כי אתה רק צינור לקצב." כך מתאר מייקל פיטר בלזארי את מה שהוא, עבור רוב המאזינים, נגינת הבס המודגשת פיזית ביותר ברוק המיינסטרים: ההתקפה הקופצנית, המוטחת והחובטת שהפכה את הרד הוט צ'ילי פפרז למשהו שלא נשמע כמותו ברדיו האמריקאי בסוף שנות ה-80. זהו תיאור מוזר לסגנון שנראה, על הבמה, כמו תקיפה. אבל פלי תמיד התעניין בכניעה יותר מאשר בכוח, והמחצית השנייה של הקריירה שלו היא במידה רבה הסיפור שלו מוכיח זאת.
מלבורן, ריי, לוס אנג'לס
הוא נולד ב-16 באוקטובר 1962 במלבורן, ממוצא הונגרי ואירי חלקי. המשפחה עברה לריי, ניו יורק, כשהיה בן ארבע, בשל עבודתו של אביו בקונסוליה האוסטרלית. הוריו התגרשו ב-1971 ואמו נישאה בשנית לבסיסט הג'אז וולטר אורבן ג'וניור, שמפגשי הג'אם שלו מילאו את הבית במוזיקה חיה. הם התיישבו בלוס אנג'לס.
משק הבית לא היה בטוח. פלי תיאר את אביו החורג כאלכוהוליסט, ובראיון ל-Guitar World, "אלים בצורה פסיכופתית" – מוזיקאי מוכשר ואדם מפחיד. הוא התחיל לעשן קנאביס בגיל שלוש עשרה. מה שהוא לקח מזה, הוא אמר מאז, הוא ההכרה ש"כאב ומהומה וחרדה ודאגה יכולים להיות הדלק למנוע ליצירת דברים יפים."
המוזיקה הגיעה תחילה כחצוצרה. הוא למד אצל ג'יין סייגר והעריץ את מיילס דייוויס ודיזי גילספי – חינוך ג'אז פורמלי שכמעט בלתי נראה בנגינה המוקלטת המוקדמת שלו ונשמע כמעט בכל דבר שאחרי. הכינוי הגיע בתיכון פיירפקס, מהאנרגיה חסרת המנוחה שלו.
טוני פלו והמאסטרים המופלאים והמלכותיים של הכאוס
בפיירפקס הוא פגש את אנתוני קידיס; השניים הפכו לזרים בלתי נפרדים. הגיטריסט הילל סלובק הציג אותו בפני רוק ופאנק ולימד אותו לנגן בבס. לאחר תקופה עם להקת ההארדקור פיר, פלי, קידיס, סלובק והמתופף ג'ק איירונס הקימו להקה ב-1983 תחת השם הבלתי ניתן לשימוש במכוון טוני פלו והמאסטרים המופלאים והמלכותיים של הכאוס. הם שינו את שמם לרד הוט צ'ילי פפרז.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תקליטים מוקדמים לא הגיעו לשום מקום מבחינה ביקורתית או מסחרית. ההפקה של ג'ורג' קלינטון ב-Freaky Styley (1985) הייתה נקודת המפנה שחיברה את אנרגיית הפאנק של הלהקה למסורת הפאנק שפלי כבר כרה. The Uplift Mofo Party Plan (1987) הצליח יותר. ואז, ב-27 ביוני 1988, סלובק מת ממנת יתר של הרואין.
סוכר דם, ואיפוק
הפריצה של הלהקה הגיעה ב-1991 עם Blood Sugar Sex Magik, שהוקלט עם ריק רובין באחוזה לשעבר של הארי הודיני, עם ג'ון פרושיאנטה על הגיטרה. הוא מכר יותר משבעה מיליון עותקים בארצות הברית. הוא גם סימן שינוי מכוון בנגינה של פלי: הרחק מטכניקת הסלאפ שהגדירה אותו ולקראת קווים פשוטים יותר, מלודיים יותר, חסכוניים יותר. "מרחב זה טוב," הוא אמר על זה. "כשאתה מנגן פחות, זה מרגש יותר."
ההחלטה הזו – וירטואוז שבוחר להפסיק להפגין – עיצבה את כל מה שאחרי. פרושיאנטה עזב באמצע סיבוב ההופעות; One Hot Minute (1995) עם דייב נבארו התקבל בצורה לא אחידה. פרושיאנטה חזר עבור Californication (1999), שמכר חמישה עשר מיליון עותקים ברחבי העולם, יותר ממה ש-Blood Sugar מכר. By the Way (2002) ו-Stadium Arcadium (2006) הגיעו בעקבותיו, האחרון עבר שבעה מיליון מכירות תוך שנתיים; סיבוב ההופעות של By the Way הניב הכנסה שיא של 17.1 מיליון דולר בהייד פארק.
מחוץ ללהקה הוא ניגן בפרויקט Atoms for Peace של תום יורק, והוציא את Amok ב-2013; הקים את Antemasque עם חברי Mars Volta לשעבר ב-2014; ועבד עם דיימון אלברן וטוני אלן כ-Rocket Juice & the Moon. הוא שיחק בהתמדה מאז Suburbia (1984) – בחזרה לעתיד חלק ב' ו-ג', איידהו שלי, ביג לבובסקי, פחד ותיעוב בלאס וגאס, בייבי דרייבר, בבילון – ודיבב דמויות ב-הטורנבריז ו-הקול בראש.
למה פלי נקרא גאון
הטענה היא על המצאה אינסטרומנטלית, לא אינטלקט, והיא נתמכת בצורה יוצאת דופן עבור מוזיקאי רוק. פלי לקח את בס הסלאפ פאנק שספג מנגנים כמו בוצי קולינס ומיזג אותו עם אגרסיביות הארדקור פאנק, פסיכדליה והארד רוק למשהו שלא היה לו תקדים ושמיד הוליד חקיינים. קוראי רולינג סטון הצביעו עליו כבסיסט השני בגדולתו בכל הזמנים ב-2009, אחרי ג'ון אנטוויסל. המבקר גרג טייט הציג את המקרה בצורה צבעונית יותר באותו מגזין: אם היה פרס הבסיסט בעל הערך הרב ביותר, הוא כתב, פלי היה יכול לתבוע אותו עשר שנים ברציפות. הרד הוט צ'ילי פפרז נכנסו להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-2012.
הטיעון העמוק יותר עבורו, עם זאת, הוא הנסיגה. רוב הנגנים שמגיעים עם טכניקת חתימה מבלים את הקריירה שלהם בחזרה עליה. פלי, ברגע המדויק שבו הטכניקה הפכה אותו למפורסם, החליט שהיא מפריעה, ובנה מחדש את הנגינה שלו סביב מלודיה ושתיקה – מצטט לא נגני פאנק אלא את לס פטינסון מ-Echo & the Bunnymen, פיטר הוק מ-Joy Division וג'ה וובל מ-Public Image Ltd, כולם מוזיקאים שהקווים שלהם היפנוטיים ומאופקים. זהו סוג נדיר של עריכה עצמית.
מקרה הנגד הכנה: זוהי מלאכה פיזית ואינטואיטיבית, לא הישג אינטלקטואלי, ופלי יהיה הראשון לומר זאת – הפילוסופיה המוצהרת שלו היא שכוונה רגשית חשובה יותר מוירטואוזיות, ושהוא מעבר למחשבה כשהוא מנגן. הוא לא מלחין של צורות גדולות. חלק גדול מהקרדיט על כתיבת השירים של הצ'ילי פפרז משותף, וחלק גדול מהזהות המלודית של הלהקה שייך לפרושיאנטה. המשחק שלו מוכשר ולא מצטיין. מה שבאמת שלו הוא צליל – ניתן לזיהוי בתוך שני תיבות, בתקליטים שנעשו לאורך ארבעה עשורים – והמשמעת להפסיק להשתמש בו כשהוא הפסיק לשרת את השיר.
מורשת
בשנת 2001 הקים פלי את הקונסרבטוריון למוזיקה של סילברלייק עם חבר ילדותו טרי, כדי למלא את הפער שהותירו קיצוצים במימון המוזיקה בבתי הספר בלוס אנג'לס: "גדלתי בבתי ספר ציבוריים ב-LA," הוא אמר. "מוזיקה נתנה לי משהו להיאחז בו." הוא רץ במרתון LA ב-2011 כדי לגייס עבורו כסף. הוא נגמל ב-1993 והחל לעסוק במדיטציה ויוגה; במאמר דעה ב-Time ב-2018 הוא תיאר כמה קרוב הגיע לתלות באופיואידים לאחר פציעת סקי ומרשם לאוקסיקודון. ספר הזיכרונות שלו Acid for the Children, שפורסם בנובמבר 2019, נעצר סביב 1983 – לפני התהילה – כי, לדבריו, זה היה החלק בחייו שהוא יכול להסתכל עליו באובייקטיביות מסוימת. הוא נשוי למעצבת האופנה מלודי אהסאני מאז 2019 ויש לו שלושה ילדים. הוא נשאר, בלב, סטודנט לחצוצרה שמצא שהבס מאפשר לו להיעלם.